ראג'יב הגיע כילד קטן להתגורר בכפר דהארווי במערב הודו. ככל שגדל והתבגר, תנאי המצוקה והעוני ששררו בכפר הפריעו לו יותר ויותר. כשהפך לנער, החליט להקדיש את חייו לשינוי המציאות הקשה בכפר. הוא כינס את התושבים, יזם פעולות מול הממשלה ויצא למסעות רחוקים כדי לגייס תרומות ומשאבים לבני הכפר. אך לדאבונו, מאמציו הרבים לא נשאו פרי, ואף אחד מהפקידים לא התעניין בכפר הנידח, שמצבו נותר כשהיה בשמונים השנים האחרונות.
נקישות חפוזות נשמעו בשעת ערב מאוחרת על דלת ביתו של ראג'יב. הוא הביט דרך חריץ הדלת וגילה בחור צעיר לבוש בגדים מהודרים. ראג'יב פתח את הדלת, והלה מיד שאל: "אתה ראג'יב?" – "כן", ענה מופתע. "שלום, אני וורנד טריפאן!" הכריז האורח ונכנס לתוך הבית. "חיפשתי את המנהיג בכפר, ושלחו אותי אליך…" הוסיף תוך שהוא סוקר את חלל הבית. ראג'יב הביט בו במבט שואל, והוא הסביר: "הגעתי אליך מטעם ראש הממשלה. הוא רוצה לבקר בכפר שלכם, ונשלחתי לכאן כדי להכין את הכפר לקראת הביקור שלו…"
ראג'יב לא הצליח להתאפק ופרץ בצחוק רועם. "ראש הממשלה יגיע לכאן? לכפר שלנו?" מלמל מבעד לצחוקו שנרגע מעט. "ראית מה הולך ברחוב? הסתובבת בין הבתים? אני בטוח שמחר, כשתראה לאיפה הגעת, תדאג שיבטל את הביקור שלו כאן בהקדם!" אך למרות נחרצותו של ראג'יב, וורנד לא נרתע. "ראש הממשלה נחוש לבקר בכפר שלכם", אמר. "לא משנה עד כמה גרוע אתה חושב שהמצב בכפר, אני אדאג שעד הביקור שלו הכול יסתדר!" הכריז בביטחון. ראג'יב, ששבע בחייו הבטחות מהסוג הזה, לא התפתה להאמין. "אתה יכול להישאר לישון על המזרן שבסלון", אמר ופנה למסדרון.
ימיו הראשונים של וורנד בכפר עברו בסקירה מקיפה של הליקויים שדרשו טיפול. הוא עבר בין הבתים, שוחח עם התושבים, התעניין במסחר, בחינוך, בתרבות ובמנהגים. בכל יום, כשסיים את סיוריו בכפר, שב לביתו של ראג'יב, ובמשך שעות דנו השניים כיצד נכון לפעול כדי להביא לפיתוח ושגשוג של הכפר.
כעבור שלושה חודשים מהיום שבו הגיע וורנד לכפר, הייתה בידיו תכנית פעולה מדויקת. "מהשבוע הבא יתחילו להגיע משלוחים מעיר הבירה…" שיתף וורנד את ראג'יב. "מתחילים את שלב הביצוע!"
תוכניותיו של וורנד זכו לשיתוף פעולה מצד כל בני הכפר. "חשוב לי שהם יבצעו את העבודה בעצמם", הסביר וורנד לראג'יב. "אני רוצה שהם יידעו לתחזק ולתקן את כל מה שאנחנו עושים עכשיו". מיום ליום הבין ראג'יב יותר ויותר את כוונותיו של וורנד.
שליחים מיוחדים הגיעו כדי להכשיר צוותי חינוך מבני הכפר, אחרים נשלחו ללמוד מסחר וניהול ולפתח קשרי עבודה עם כפרים סמוכים. הוקמו אזורי כינוס ורווחה, התשתיות הישנות הוחלפו, וחלק מהבתים אף זכו להתחבר לרשת החשמל. "מתי ראש הממשלה מגיע?" שאל ראג'יב את וורנד באחת ההזדמנויות. "כשנסיים…" השיב וורנד, וראג'יב הנהן קלות בראשו.
אחרי חודש של עבודה מאומצת לא ניתן היה להכיר את הכפר. לראשונה בחייו הלך ראג'יב על מדרכות מסודרות והשקה את העצים וצמחי הנוי שנשתלו בצידן. "אני שמח שהספקתי לראות את זה קורה", חשב לעצמו.
טקס רב רושם בהשתתפות כל התושבים בישר על סיום העבודות. שלט חדש ונוצץ הוכן לקביעה בכניסה לכפר המחודש – "הכפר דהארווי" נכתב עליו באותיות גדולות, ולצידן סמל המדינה.
לטקס הגיע וורנד והתיישב לצד ראג'יב. "אתה זוכר שלא האמנת לי בהתחלה?" אמר והעיר אותו ממחשבותיו, בעוד שיירה מכובדת נראתה באופק.
"אבל למה עשית את כל זה?" שאל ראג'יב.
וורנד נראה נבוך וענה: "מה זאת אומרת? בשביל הביקור של ראש הממשלה!"
ראג'יב הביט בו וחיכה לתשובה האמיתית. לבסוף נכנע וורנד והסביר: "בשבילכם, ראג'יב. זאת האמת. ביקור של כמה שעות לא מצדיק מהפך כזה. ראש הממשלה ביקש ממני במפורש לדאוג לכפרים כדי שיהיה ברור להם שהממשלה דואגת להם…" וורנד הביט סביבו בסיפוק והמשיך: "ואני חושב שיחד הצלחנו לעשות את זה!"
*
חז"ל במדרש שואלים לגבי מצוות הדלקת המנורה שבה פותחת פרשתנו – "וכי לאורה הוא צריך?!" הרי ברור שהקב"ה אינו זקוק למנורה כדי להאיר את מקום המשכן. ומשיב המדרש: "אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". באמצעות אור המנורה מגלה הקב"ה לעולם כולו את חפצו בעם ישראל. וכך מדור לדור ממשיך אור המנורה להאיר בנו, הולך ומתגבר, ומפיח תקווה חדשה עד לגאולה השלמה במהרה.
