"גידי, ראית איזה תור של אנשים משתרך כאן ברחוב?" שאל אריק את חברו למסע. השניים, שעבדו במכון מחקר שהתמחה באגרונומיה, הגיעו לסין לרגל כנס מדעי בתחום. הם יצאו לטיול קצר ברחוב והופתעו לראות את כמות האנשים שהמתינה מול זקן סיני שהיה לבוש בגלימה חומה וזקן ארוך הסתלסל על גלימתו. "סליחה, מדוע כולם ממתינים?" שאל אריק תושב מקומי דובר אנגלית. התשובה הייתה מפתיעה: "הגיע לביקור בעיר זקן בן מאה ושלושים שנה, שתמורת עשרים יואן הוא נותן עצה לחיים במשפט בודד לכל אחד מהאנשים". גידי הרים את גבותיו במבוכה: "העצה הזאת שווה את הכסף שמשלמים עליה?" "בוודאי, העצה שווה זהב!" השיב המקומי בתמיהה על התייר שהטיל ספק בחכמתו של הזקן. "בוא ניכנס גם אנחנו!" הציע אריק: "מה אכפת לך? זה חלק מהאטרקציה…" הם נכנסו אל הזקן שהביט בגידי בעיניים חודרות. "מה אתה עושה לפרנסתך"? שאל הזקן. "אני מומחה לאגרונומיה", השיב גידי: "תחום ההתמחות שלי הוא, התמקדות בגזעי עצים. אני סוקר את תהליך גידולם של עצים שונים ונותן חוות דעת מקצועיות". הזקן המשיך להביט בגידי בעיניו היוקדות ואמר בקצרה: "זכור רק דבר אחד, איש צעיר, מעשה אחד קטן במקום אחד – יכול להשפיע לאין שיעור במקום אחר!". גידי לא הבין מדוע בחר הזקן לומר לו זאת אבל הנהן בראשו בהסכמה. כעבור שבוע שבו גידי ואריק לארץ והביקור המוזר נשכח ממנו. חודש לאחר מכן, הוזמן גידי לפרויקט ענק של בחינת התפשטות היער שבסמוך לאחת העיירות במזרח קנדה. חברה ממשלתית שעסקה בפיתוח הדרכים, הייתה מודאגת מהתפשטותו של היער לשטחים שמבודדים את הערים והיישובים שבגבולו. גידי שמח על הפרויקט מאחר שמדובר היה בהזמנה בגודל יוצא מהרגיל והוא טס לקנדה כשראשו עמוס בתכניות. כשהגיע למקום, נפגש עם אנשי החברה שהזמינה אותו וקבע פגישות עבודה עם אגרונומים מקומיים. כעבור מספר ימים עמוסים בפגישות ביקש גידי ממארחיו להגיע בעצמו לאזור היער על מנת לבחון את העצים מקרוב ואת תהליך גדילתם. הוא ביקש משני האנשים שליוו אותו גרזן חד, כדי שיוכל לקחת באמצעותו דגימות מן העצים, ירד מהמכונית ופסע לתוך היער. חושיו המקצועיים התעוררו בסקרנות ותוך זמן קצר הוא שקע בעבודתו. שעתיים חלפו ושני מלוויו ניגשו אליו ושאלו אותו מתי הוא מתכוון לסיים. גידי שהיה שקוע בעבודה וברישומים ביקש מהם שלא ימתינו לו. הוא שאל אותם היכן נמצאת העיירה הסמוכה והם הסבירו לו כי מדובר במרחק הליכה של כעשר דקות. בעיירה ישנה אכסניה קטנה בה יוכל ללון, ועם בוקר הם ישובו לאסוף אותו. גידי התנגד והסביר להם שהוא מבקש לעבוד גם מחר ולכן עם בוקר יעזוב את האכסניה וישוב אל היער ואל דגימות העצים. "רק לאחר שאסיים, אצור אתכם קשר כדי שתבואו לאסוף אותי מכאן…" אמר לנציגי החברה, השניים משכו בכתפיהם ונפרדו ממנו לשלום. גידי שקע בעבודה והחל לחפש עצים שיתאימו לפרופיל המחקרי שלו, הוא תר אחרי ממצאים מתאימים עד שלא הבחין שהוא איבד כיוון. רק כשצללי ערב החלו לנטות, הבחין גידי שאינו מזהה את המיקום שלו. הוא החל לנוע בין העצים, והחושך שהגיע במהירות, הותיר אותו בלב היער עם בקבוק מים. כדי לא להיפגע מחיות היער טיפס גידי על אחד העצים, והלילה חלף עליו בסיוט מתמשך. אלא שהיער העצום לא האיר לו את פניו והוא החל שוקע יותר ויותר אל עומק היער. גידי התבונן בבקבוק שבידו והבין כי עליו לשמור על כלכלת מים כדי שלא ימות בצמא. לילה שני ירד על גידי שהבין כי אם לא יימצא במהרה הוא עלול למות ברעב ובצמא. בבוקר הוא המשיך להסתובב בייאוש מוחלט ביער העצום עד שמצא את עצמו ליד עמוד עץ גדול שנשא חוטי חשמל שחצו את היער. הוא ישב שעון על העמוד ומעיניו זלגו דמעות: "האם איאלץ לבלות את שעותיי האחרונות כאן במעבה היער? האם חיות היער יטרפו אותי?" המחשבות הנוגות לא חדלו לרוץ בראשו, אלא שאז הוא נזכר בפגישתו עם הזקן הסיני. "זכור רק איש צעיר, כי מעשה אחד קטן במקום אחד יכול להשפיע לאין שיעור במקום אחר!" אמר הזקן. בשעתו חשב גידי שהזקן מבלבל את המוח, אבל כעת תפס את משמעות הדברים. הוא התרומם והביט בכלי שליווה אותו בימים האחרונים: הגרזן שאיתו אסף דגימות. הוא נטל את הגרזן והחל לחבוט בכל כוחו בעמוד החשמל. כעבור מחצית השעה קרס עמוד החשמל וחוטי החשמל נקרעו. גידי המשיך ללכת לאורך היער ומצא במהרה עמוד חשמל נוסף. גם אותו הוא הכריע וגם את חוטי החשמל שבו הוא ניתק. עד סוף היום הספיק גידי להפיל עשרה עמודי חשמל ואז נפל ארצה מתעלף. חמש שעות לאחר מכן, נחת מסוק במרחק 30 מטרים ממנו, חמישה שוטרים ועוד עשרה פועלים יצאו ממנו. השוטרים מצאו את גידי כעבור מחצית השעה ולאחר שהעירו אותו הודיעו לו שהוא עצור בעוון חבלה: "אתה מודע לכך אדוני שניתקת עשרים אלף בני אדם מחשמל בעיירות הרחוקות מכאן קילומטרים? מה בכלל אתה עושה כאן לבדך במעבה היער?" גידי חייך בשארית כוחותיו ואמר: "זאת הייתה העצה של הזקן, פעולה אחת ביער עשויה להשפיע על הרבה מאוד אנשים במרחק גדול מאוד. במקרה הזה היא הצילה את חיי ממש ברגע האחרון…"
בפרשת השבוע נח בונה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה לקראת מי המבול. במשך כל השנים, לא חדל נח מלהתריע בפני האנשים שהמבול יגיע בגלל מעשיהם הרעים. אלא שאנשי דור המבול לא ידעו להעריך את ההשפעה הרעה של מעשיהם, מה שמנע מהם לחזור בתשובה והוביל אותם לאבדון במי המבול.
