אלכסנדר מוקדון, השליט הגדול, נכנס פעם למערה קסומה. הריח משך אותו והוא הבין שהוא הגיע לפתחו של גן עדן.
הוא ניסה להיכנס פנימה, אך סורב.
"אינך רשאי להיכנס", אמרו לו, "זהו מקום לצדיקים בלבד".
ביקש אלכסנדר לקבל לפחות מזכרת מגן עדן. והוא קיבל גולגולת של אדם.
לקח אלכסנדר את הגולגולת והניח אותה על כף המאזניים. על הכף השנייה הוא הניח מטבעות כסף וזהב לרוב, וככל שהוסיף עדיין הגולגולת הייתה כבדה מהם. פנה אלכסנדר אל החכמים וביקש לדעת את סודה של הגולגולת.
אמרו לו חכמים: "המסר הוא, שככל שאדם מתאווה ליותר, הוא לעולם לא בא על סיפוקו. ולראיה", אמרו לו, "הנח על הגולגולת
מעט עפר, ותראה שהכסף והזהב יכריעו את הכף. שכן רק ביום מותו של אדם תשוקתו ותאוותו נעצרות".
בטבע האנושי האדם רוצה כל הזמן להתרחב, להגדיל את עצמו עוד ועוד. ולכן הוא רודף אחרי כבוד, כסף, רכוש והנאות. אבל בסופו של דבר הוא נשאר תמיד עם תחושה של חיסרון. וככל שהחשק שלו והתאווה שלו גדולים יותר, כך החיסרון גדול יותר והוא נשאר ריק בלי כלום.
הפרשה מספרת על בלעם הרשע שרדף אחר כסף וכבוד, ותכונות האופי שלו, כפי שאמרו חכמינו במסכת אבות, היו: "עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה". אלו תכונות שגרמו לו לרדוף אחר התאווה והכבוד.
ועל זה בדיוק אמרו לנו חכמינו: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". כי אדם שכל הזמן עסוק ברצון למלא את החיסרון שבתוכו בדברים חיצוניים, בסופו של דבר מאבד את המציאות הטובה שלו, וחי בתחושה שלילית, בעצבות ובמרירות.
מי שרוצה לעצמו חיים טובים, כדאי שייקח את אותו רצון להתרחב ויפנה אותו למקומות הנכונים שבאמת יכולים למלא אותו, שירחיב ויגדיל את הלב הטוב שלו, כך שיוכל לאהוב באמת את הבריות ולמצוא מקום בלב הטוב שלו לכל אדם. במקום שבו יש אהבה, יש שמחה וחיים ואושר גדול.
