למות בשביל לחיות

הרשלה האגדי הסתובב פעם רעב וחסר פרוטה בבודפשט הגדולה. הוא נתקל במסעדה יהודית עם השלט 'מטעמי בוקרשט', ומייד עלתה במוחו תוכנית לארוחה חינם.
הוא נכנס למסעדה ופנה לבעל המסעדה כשהוא מציג את עצמו כאורח מבוקרשט. האיש התלהב לפגוש אורח מעיר הולדתו ומיהר להזמין אותו לשבת איתו לארוחה על חשבונו.
תוך כדי שהרשלה משביע את רעבונו שאל האיש: "מה שלום הרב היקר שלנו?" והרשלה השיב: "זכר צדיק לברכה!"
"ומה שלום ראש הקהילה, רבי תנחום המפורסם?" המשיך האיש ושאל. "זיכרונו לברכה!" ענה הרשלה והמשיך ללעוס.
"ורבי זרח, איש הצדקה הגדול, מה שלומו?" והרשלה שוב מפטיר: "עליו השלום!" וממשיך בשלו.
"תגיד לי", אמר בעל המסעדה בעצב, "הייתה אולי מגפה בבוקרשט? איך זה שכולם מתו?!"
הרשלה, שסיים את ארוחתו בינתיים, חייך ואמר: "קבעתי לעצמי כלל חשוב: כשאני אוכל, הכול מת!"
*
החיים מלאים בגירויים והסחות דעת שלוכדים את תשומת הלב שלנו. בכל פעולה שאנחנו עושים יש אלף ואחד דברים שצצים ומטרידים אותנו ומונעים מאיתנו התמקדות ונוכחות במה שאנחנו עושים.
אדם שמבקש לפעול ביעילות מיטבית ולהשיג את המטרות הטובות שהוא רוצה להשיג, צריך ללמוד להשקיט את כל המחשבות, להסיר מליבו את כל הדברים המטרידים ולהתמקד במלוא תשומת הלב במה שלפניו.
אחרת הוא ימצא את עצמו במצב של פיזור נפש מתמיד וחוסר יכולת לפעול בצורה מושלמת בהווה.
*
בפרשת השבוע העוסקת גם בהלכות טומאת המת, נאמר: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל…"
ומכאן בא הביטוי בדברי חז"ל "למות באוהלה של תורה", אין הכוונה כמובן למוות פיזי, מסירות הנפש הנדרשת מלומד התורה אינה דורשת הקרבת הגוף הפיזי.
הכוונה היא זאת: מי שמבקש לרכוש עומק של תורה, לאפשר לחוכמה העמוקה של התורה המאירה לחדור לתוכו ולשנות אותו מבפנים כדי להשיג את המטרה הגדולה שלה, ושהדברים שהוא לומד לא יהיו רק שטחיים וחיצוניים, נדרש תחילה "להמית את עצמו".
ולהמית את עצמו זה אומר קודם כול שהוא יוצר בתוכו שקט מוחלט, ממית את כל המחשבות הטורדניות, מניח בצד את כל העיסוקים והרצונות שמושכים את תשומת ליבו ומתמקד אך ורק במה שהוא לומד, מתוך מגמה למצוא בדברים שהוא לומד את האור הא־לוהי שיאיר לו וינחה אותו בדרך החיים.
*
הביטול הזה של כל הרצונות האחרים בשעת הלימוד, יוביל לכך שלאט לאט גם מחוץ לשעות הלימוד הוא יהיה מסוגל להניח לרצונות, לתשוקות ולהסחות הדעת, ולהשאיר את תשומת הלב ממוקדת ברצון של הבורא, ואז הוא יהפוך את עצמו לכלי משובח לגילוי האור הא־לוהי בעולם.
וזו היא מסירות נפש שיכולה להיות גם גדולה יותר ממסירות נפש חד־פעמית של הקרבת הגוף. מפני שזה דורש עבודה ממושכת ומתמדת במסירת כל הרצונות של האדם למען בירור ויישום הרצון הא־לוהי, שתכליתו להביא את העולם כולו למצב הטוב ביותר.