יוגב לא חשב פעמיים לפני שקפץ כמו חתול על הגדר והצליח לברוח מבית הספר. עבור יוגב זאת לא הייתה הפעם הראשונה, כמעט בכל מספר ימים הוא היה מתגנב מעל הגדר ומעביר כמה שעות מחוץ לבית הספר. ואילו המורים מצידם שמחו על ההזדמנות ללמד מבלי שהוא יפריע להם במהלך השיעור. כבר מגיל קטן הבחינה הגננת שיוגב סובל מהפרעת קשב וריכוז קשה במיוחד, הוא פשוט לא היה מסוגל לשבת וללמוד.
מכיתה א' הוא לא הצליח לסיים שיעור אחד מבלי להתעסק באלף ואחד דברים. אבל מבחינת המורים שלו זה היה איום ונורא, לא היה שיעור אחד שעבר עליו מבלי להפריע, לקום, להסתובב ולהציק לתלמידים אחרים. לקראת כיתה ב' זימנה ההנהלה את ההורים של יוגב ואמרה להם באופן חד משמעי שככה יוגב לא יוכל להמשיך אלא אם יוצמד לו מורה פרטי שילווה אותו בכיתה, אולם גם עם המורה הפרטי יוגב התקשה מאוד לסיים שיעור שלם, בלי לקום ולהתעסק עם ילדים אחרים.
במשך השנים יצא ליוגב שם של ילד מציק ובעייתי, עם הזמן איבד יוגב את החברים שלו שראו ילד מטריד ושלילי שנכפה עליהם להיות איתו בכיתה. התופעה החמירה במיוחד כאשר בכיתה ג' אחד מילדי הכיתה ערך מסיבת הפתעה וההורים שלו סירבו להזמין את יוגב מחשש שיהרוס להם את המסיבה. יוגב נפגע מאוד ולא הבין במה הוא חטא שלא הוזמן למסיבה. בארי וטלי, ההורים של יוגב, התקשרו במיוחד להורי הילד ממסיבת יום ההולדת וביקשו לדעת מדוע הם עושים לילד שלהם עוול, אולם הם לא יכלו לענות לטענה של אמו של חתן יום ההולדת שאמרה: "אתם יודעים כמה השקענו ביום ההולדת הזה? האם אנחנו צריכים לסכן הכול בגלל שהילד שלכם לא יוכל לשלוט בעצמו, כמו שהוא לא מצליח לשלוט בעצמו באף שיעור?". הוריו של יוגב שמעו את הטענה ונאלמו דום במבוכה.
בוקר אחד קיבל בארי שיחת טלפון מבנו יוגב, שאמר לו שהמחנך החדש שלו תפס אותו מתגנב מבית הספר וחוזר למגרש כאשר הוא מחזיק קופסת קרטון שבתוכה יש חתול. בארי, שבדיוק היה באמצע פגישה חשובה, אמר ליוגב: "בסדר, אני ואמא נגיע כבר למנהל", וניתק את השיחה. הוא כבר היה רגיל לנוהל הזה שבו הוא וטלי אשתו צריכים להפסיד יום עבודה בגלל שהם מגיעים לפגישה עם המנהל בעקבות עוד מעשה קונדס, ובדיוק בגלל הסיבות הללו הוא כל כך הופתע כאשר יוגב התקשר אליו שוב ואמר לו בטון נחרץ: "אבא, הם לא רוצים שאתה ואמא תבואו למנהל, הם רוצים שתגיעו לשמוע אותי מעביר מצגת לכל השכבה שלי…"
בארי היה בהלם. הוא לא הבין מה יוגב הרגע אמר. "רגע, אני לא צריך להגיע למנהל?" שאל את עצמו. "ומצגת? למה שיוגב יעביר מצגת לכולם"?. הוא התקשר לטלי אשתו, שמרוב תדהמה נשפך לה כוס הקפה על השולחן. שניהם חיכו בכיליון עיניים ליוגב שחזר מבית הספר וסיפר שהמחנך תפס אותו עם קרטון שיש בתוכו חתול, ואז יוגב סיפר למחנך כמה שהוא אוהב חתולים. המחנך משום מה לא העניש אותו אלא ביקש ממנו להעביר מצגת לכלל השכבה וללמד אותם על חתולים.
בפעם הראשונה מכיתה א' הבחין בארי בניצוץ של סקרנות והתלהבות בעיניו של יוגב בנו: סוף סוף הוא יוכל להראות לחברים שלו מהכיתה שגם הוא שווה משהו. שיש בו יותר מאשר הילד שהחברים שלו מתערבים ביניהם בכל יום מתי הוא יעוף הביתה אחת ולתמיד.
יוגב ביקש מאביו להפגיש אותו עם וטרינר והלה לימד את יוגב את כל מה שהוא צריך לדעת על חתולים. ואז ביום המיוחל הגיעו ההורים של יוגב במיוחד לבית הספר וצפו בגאווה במצגת שהעביר הילד שלהם על חתולים. כאשר יוגב סיים כל השכבה מחאה לו כפיים ויוגב הרגיש שזה היה היום המשמעותי ביותר בחיים שלו…
כשסיים להעביר את המצגת, ניגש יוגב אל המחנך שלו ושאל: "תגיד לי, למה לא העפת אותי הביתה או אמרת לי ללכת למנהל כמו שתמיד אמרו לי שאר המורים?"
ואז השיב המחנך: "כי אני יודע מה זה להיות ילד שקוף וכשהייתי תלמיד בגיל שלך גם אותי לא הפסיקו להעיף לבית שלי"… מאותו יום, יוגב סיכם עם המחנך שאחת לשבוע הוא מלמד את כל הכיתה על חיה אחרת. מאותו יום יוגב השתנה מקצה לקצה, הוא החל להשקיע וללמוד למרות הקשיים שלו. והשתנה מקצה לקצה…
"כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו…" אמר הרב שלמה קרליבך. לפעמים צריך לעקם את החוקים והכללים ולעצום עין בשביל לראות את הניצוץ שקיים במי שנמצא מולנו. לפעמים ההזדמנות האחת הזאת שלנו, תהיה עבורו ההבדל בין חיים ומוות. ולכן אסור לנו לפספס את הרגע הזה, אלא לזהות את הניצוץ הזה כשנדלק ולמצות את הפוטנציאל עד תומו.
