יש בדיחה עצובה:
אדם קמצן החליט שהוא לעולם לא ייתן כלום.
הוא אף נשבע: "אף אחד לא יקבל ממני דבר!"
באחד הימים אירע מקרה מצער והקמצן נפל לבור עמוק.
העוברים והשבים ניסו לעזור לו, וכל אחד בתורו צעק לעבר: "תן לי את היד שלך".
אולם האיש לא זז, והאנשים שניסו לחלץ אותו היו מתוסכלים מאוד.
למזלו, עבר שם איש חכם שהכיר אותו ואת הבעיה הנפשית שלו. הוא הבין שהאיש לא מוכן לתת כלום, גם לא את היד. הוא הושיט לו את ידו ואמר: "קח את היד שלי ואוציא אותך מהבור".
*
אדם שלא מוכן לתת מעצמו, הוא אדם מת. ולא מפני שאינו נושם. הוא אולי מתקיים, אבל אין בו רוח חיים, אין בו הפריה, הוא מצומצם בתוך עצמו ובתוך הרצון שלו ובולע את כל מה שהוא מסוגל כמו חור שחור. בסופו של דבר גם הוא נבלע בתוך האפלה של האגואיזם ואין בו רוח חיים אמיתית.
*
הנתינה היא זו שמחברת את האדם למקור החיים. האדם נברא בצלם אלוקים, והבורא הוא טוב ומיטיב וכל מה שיוצא ממנו זה רק שפע טוב שנועד לקדם את האדם אל הטוב המוחלט והשלם.
וככל שאדם נותן יותר, הוא נעשה חי יותר. הוא מפרה את הסביבה שלו, הוא מהדהד טוב לעולם, והוא והמציאות נעשים טובים יותר. כי החיים הם דבר פורה שמתרבה ומשגשג.
ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב… ועוד יותר חיים.
*
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על יוסף שפותר לשר המשקים ולשר האופים את חלומותיהם.
שר המשקים חולם שהוא סוחט ענבים ומשקה את פרעה, ויוסף פותר את חלומו ואומר שהוא עתיד לצאת מבור האסורים ולחזור לתפקידו הראשון.
שר האופים חולם שיש על ראשו סלים מלאים במאפים, והעוף אוכל מהם. יוסף פותר את חלומו ואומר שהוא עתיד למות.
מה ההבדל? מהיכן ידע יוסף על פי החלום מי יחיה ומי ימות?
יוסף פותר את החלום מתוך החיבור לבורא, וכפי שהוא אומר: "הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים".
מי שמעניק ונותן מחובר לבורא, מחובר למקור החיים. ולכן לשר המשקים, שנותן ומעניק הלאה את השפע שקיבל, הוא פותר את החלום לחיים.
ואילו לשר האופים שמתנהג כמו אגואיסט, משאיר את השפע שקיבל אצלו על ראשו ואינו חולק אותו עם אחרים, יוסף צופה מוות. כי כאמור, הנתינה היא חיים, האגואיזם הוא מוות.
יהי רצון שנזכה להתחבר למקור החיים ותמיד להעניק הלאה את השפע.
