שני לפידי אש גדולים בערו משני צדיו של הכיסא המלכותי והטילו צלליות על השטיחים שכיסו את רצפת הארמון, יואן עמד בראש מורכן לפני סצ'ואן שליטה האגדי של הרמה הטיבטית. שאמנם היה זקן מאוד, אבל רכש חיבה יתרה ליואן הלוחם האמיץ, כבר זמן רב שסצ'ואן שם את עינו על יואן. שחוכמתו ותושיית
ו התפרסמו בכל האזור. יואן היה בעיקר גם לוחם העשוי ללא חת. הוא הוכיח זאת בתקופה האחרונה, כאשר שלח אותו השליט הטיבטי למשימות שונות, במטרה לנסותו ולעמוד על אופיו ותכונותיו.
"יואן!" קרא אליו סצ'ואן בחיבה. "משימה לא קלה לפניך!" יואן היטה את אוזנו לשמוע כל מילה. "ליד המפלים הרועמים במעלה 'נהר האינדוס' ישנן מערות שבהם מתגוררים דובי גריזלי עצומים".
"כן, אדוני השליט!" ענה יואן וקד קידה. "ובכן…" המשיך סצ'ואן. "אני מבקש שתתמודד בעצמך מול דוב גריזלי". עיניו של יואן נפערו לרווחה ואת השקט שהשתרר בארמון ניתן היה לחתוך בסכין. "אבל, עליך להקפיד על שני כללים!" המשיך השליט והתבונן בנקודה נעלמת: "האחד – תתמודד רק מול הדובים המתגוררים במערות הסמוכות למפלים. והשני – דווקא בזמן שגלגל החמה יגיע לראשי העצים!" יואן קד לפני השליט וקיבל עליו את המשימה.
"מחר בלילה אשמח לראותך שוב לאחר ביצוע המשימה!" סיים סצ'ואן את דבריו, יואן קד בשנית ופנה לצאת. "יואן יקירי", נשמע שוב קולו של השליט: "הזהר! כשהדוב חש בסכנה הוא מסוכן ביותר! נהג בתבונה!"
בין עצי המחט הגדולים נבלעה דמותו של יואן, כשעל חזהו תלויה קשת גדולה ועל גבו אשפת חיצים. כלי לחימה נוספים היו קשורים בחגורת העור שעל מותניו. הוא היה לוחם אמיץ והיער הפראי לא הפחיד אותו, אלא עורר בו את חוש הצייד. יואן פסע חרש בשביל המתפתל בין העצים בדרך ל'מפלי האינדוס', כבר ממרחקים נשמע קולם הרועם של המפלים העצומים. רוח חרישית נשבה והרעידה את ענפי היער, כשהיא פורעת את שערו. כשהתקרב לעבר המפלים, נכנס יואן בין העצים ושם את פעמיו לעבר הגדה המרוחקת, שם מצא פינת מסתור גבוהה שממנה היה ניתן לראות את כל המערות שבצוקים ממול.
קול ציפורי היער התערבב בקול רעם המים העצום. יואן שכב בשקט ואחז את הקשת בידו. הוא הביט בגלגל החמה שהשתפל אט אט מערבה. מדי פעם היה עוצם את עיניו לתנומה קלה, אך אוזניו היו כרויות לשמע כל רחש.
כשהגיעה השמש לראשי העצים התנער יואן והתכונן. הוא לא היה צריך להמתין יותר מדי זמן, מפתח אחת המערות נראתה תזוזה. יואן צמצם את עיניו, מפתח המערה יצאה דובה גריזלית ענקית. בתחילה היא הלכה על ארבע כפותיה, אך בצאתה מן המערה היא התרוממה על שתיים. הדובה הייתה עצומת ממדים. יואן נטל בשקט את הקשת ומיקם אותה בין זרועותיו. הדובה החלה לפסוע לעבר אחד העצים הסמוכים לפתח המערה. יואן הניח חץ חד על מיתר הקשת ומתח אותו לאחור. הוא ידע שבמידה והדובה תיפצע ותגלה אותו, יהיה עליו לפעול במהירות. הוא מתח היטב את החץ ועצם אחת מעיניו.
באותו רגע הוא הבחין בכתם חום קטן, שהתפרץ מבין העצים לכיוון הדובה. יואן חידד את מבטו, היה זה גור דובים קטן. הגור החום רץ לעבר הדובה הגדולה וחיבק אותה בידיו הקטנות. הדובה השמיעה קול גרגור חרישי והדפה בעדינות את הגור. הגור חזר בריצה אל אמו וזו החלה ללקק אותו בלשונה. יואן הביט בהשתאות במתרחש, הוא לא ציפה לכך. הוא הירפה מעט מן החץ הדרוך. הדובה התרוממה על שתיים וקטפה מאחד העצים פרי כתום, היא נגסה בו בשיניה והגישה לגור חלקים ממנו. הגור התנפל ברעבתנות על הפרי תוך שהוא מלקק את כפות ידיה של אמו.
יואן הניח את הקשת על העשב. הוא חש רעד בידיו, משהו לא מוכר החל לטפס במעלה גרונו. הוא הביט בגור ובאמו והתנשם בכבדות. הדובה החלה לגרור בעדינות את גור הדובים הקטן לעבר ברכת מים הסמוכה למפל, והחלה להתיז מים על הגור, הגור השמיע נהמות צחוק, הדובה אחזה בגור וטבלה אותו במימי הנהר. יואן הניח את ראשו בין ידיו, לזה הוא לא היה מוכן. קול סמוי לחש בליבו: "טול את הקשת וסיים את המשימה", אך הוא לא היה מסוגל. הוא הביט בגור האחוז בכפות אמו והרגיש כיצד עיניו מתלחלחות. השמש שקעה והלילה ירד, הדובה והגור נעלמו במעמקי המערה ויואן נטל את כליו ופסע במורד היער.
למחרת בבוקר כאשר התייצב יואן בפני השליט, הביט בו הלה בכעס. "ובכן…" הרעים בקולו. "היכן הדובה?" יואן עמד בראש מושפל. הוא הרים את ראשו אט אט הביט בסצ'ואן ואמר חרש: "לא הייתי מסוגל לפגוע בה!"
"וזאת מדוע?!" רעם קולו של סצ'ואן. יואן הישיר מבט וענה: "גור דובים קטן היה עם הדובה… גור מאושר!" קולו של יואן נסדק והוא השפיל את מבטו.
"יואן… גש הנה!" קרא אליו שליט טיבט בחיוך רחב, יואן התקרב לעבר השליט והלה חיבק אותו בחמימות. "לכך בדיוק הייתה כוונתי", קרא בקול, "ידעתי כי יש לך לב אמיץ וגם חכמה ותבונה, אבל כעת עת נודע לי שליבך מלא ברחמים לכל יצור עלי אדמות וזהו הדבר החשוב ביותר!" סצ'ואן ניגב את עיניו בהתרגשות. החצוצרות החלו להריע והשליט הוריד את הכתר מראשו והניח אותו על ראשו של יואן, שהוכתר למלך טיבט בזכות כישורי הלחימה שלו ובעיקר בגלל ליבו הרחום…
*
אנשים רבים, מפרשים בטעות גילוי רחמים ורגש כחולשה, אולם ההיפך הוא הנכון, הרחמים והרגש לזולת הם תכונה המעידה על לב פועם, היודע לכוון אותנו שהמעשים שלנו יהיו מדויקים ונכונים מתוך התחשבות בסביבה שלנו. התורה מלמדת אותנו להפעיל את רגש הרחמים בזמן הנכון ובמקום הנכון, והרחמים הם אחת התכונות החזקות שכל יהודי התברך בהם.
