"מחר זה קורה!" אמר מוטי בהתלהבות לשני חבריו. "סוף סוף! חצי שנה של עונה מצוינת מסתכמת מחר, אני כבר לא יכול לחכות למשחק הזה!" ענה לו אסי כשהוא מקפץ מאושר. כבר שבועות שהם סופרים יחד את הימים עד שיגיעו לאצטדיון, למשחק הגמר של אליפות המדינה. "אז נתראה אצלי מחר בשש!" הזכיר מוטי ואילו יונתן ואסי שני חבריו, הנהנו בהתלהבות. למחרת, בארבע אחר הצהריים, התקשר יונתן למוטי וסיפר לו במהירות "מוטי, אני לא אוכל לבוא אתכם היום למשחק – תיסעו בלעדיי, אני מצטער, אני חייב לנתק".
"מה? הכול בסדר?" מוטי הגיב כלא מאמין. הם הרי מצפים ליום הזה כבר חודשים! "הכול בסדר, אל תדאג, אני פשוט חייב לזוז" ענה יונתן בקצרה וחיכה לסיים את השיחה. "איך אתה מסוגל? אחרי כל הציפייה אתה נוטש אותנו ככה?" מוטי לא ויתר. אבל יונתן רק ענה לו בקצרה "מצטער, אני לא יכול להסביר כעת, נדבר מחר".
מוטי המאוכזב מיהר להודיע לאסי, החבר השלישי, שרק שניהם הערב ייסעו למשחק ושיונתן ביטל את ההגעה. "איך הוא יכול להיעלם לנו ככה? מה כבר חשוב לו יותר מזה?" נדהם אסי לשמוע על ההברזה הבלתי צפויה: "הרי משחקים זו תמיד חוויה של שלושתנו, ועוד גמר ליגת העל!", הוסיף בייאוש. "אנחנו עוד נזכור לו את זה", סיכמו ביניהם השניים.
השניים נסעו לצפות במשחק, נרגשים ונלהבים. המשחק היה עוצר נשימה, הקבוצה שהם אהדו ניצחה עם גול בדקה ה90, ועדיין, החוויה של מוטי ואסי לא הייתה שלמה. "זה לא אותו הדבר בלי יונתן", הסכימו כאשר יצאו מהיציע מרוגשים ומשולהבים.
מוטי נהג הביתה בדרך חזרה. הם החליפו ביניהם חוויות על המשחק המדהים שצפו בו ועל הגול המיוחד, אלא כשלפתע כשנכנסו לעיר, הם הבחינו במקרה ביונתן מחלון הרכב, נכנס לבניין ישן כשבידיו ארגז קרטון. "מה יש ליונתן לחפש כאן בשעה המאוחרת הזו? ומה זה הארגז הזה שהוא מחזיק?" שאל מוטי את אסי שהסתכל כלא מאמין לעבר הבניין שאליו נכנס יונתן. "בגלל זה הוא הבריז לנו? כדי לשוטט ברחוב החשוך עם ארגזים? זה יותר שווה לו מאשר לבוא איתנו למשחק שציפינו לו כבר חצי שנה?"
השניים לא יכלו לעצור את סקרנותם. הם כעסו על יונתן במשך כל הערב וכעת היו נחושים להראות לו את זה. "בוא נצא אליו, בוא נראה לו שעלינו עליו!" דרש אסי, בדיוק ברגע הזה הם הבחינו ביונתן כשהוא יוצא מדלת הכניסה של הבניין ונכנס לוואן מסחרי גדול. השניים בהו בו בדריכות, אבל יונתן לא חשב לרגע ששני חבריו צופים בו. הוא נכנס לוואן, התניע אותו והחל בנסיעה. כשהוואן התקרב לעבר הרכב החונה של מוטי ואסי, הם הבחינו בשתי מילים שהיו כתובות עליו – 'ארגון צדקה וחסד'.
השניים החליפו ביניהם מבט המום. כדי לוודא שעיניהם ראו נכון, הם נסעו אחרי יונתן במשך שתי דקות נוספות, עד שהחנה את הוואן ליד בית ישן ומט לנפול. הוא יצא מהוואן כשארגז קרטון בידיו. "מה הוא עושה כאן? זה הבניין של סבא וסבתא שלי!" פלט אסי בעצבנות. הם יצאו מהרכב בזהירות ונכנסו לחזית הבניין, אסי הבחין כיצד יונתן עולה קומה אחת לכיוון הבית של סבא שלו שפתח את הדלת והיה נראה חולה ומוסר לו את הארגז שבידיו. "שתהיה לך שבת שלום!" הם שמעו את יונתן אומר לסבא הזקן שהודה לו במילים נרגשות.
"אני לא מאמין! איך לא ידעתי על זה עד היום?" מחשבה כואבת ומהירה כברק חלפה בראשו של אסי הנרגש והכאוב, "ועוד מי נותן לסבא שלי את האוכל, יונתן! ואנחנו כעסנו עליו וכינינו אותו במילות גנאי!"
אסי ומוטי הבינו שהם טעו, ובגדול. "יונתן חילק מזון במשך כל הערב, ואנחנו ככה כעסנו עליו.." אמר מוטי בתסכול. "טעינו". הסכים אתו אסי, "אבל לא מאוחר לתקן. כעסנו על יונתן לחינם, אז מחר נלך ונתנצל בפניו…. האכזבה שהציפה את השניים הייתה רבה, הם נסעו לביתם בשקט כשכל אחד מכונס בעצמו.
בבוקר שלמחרת, השניים מיהרו להגיע לביתו של יונתן, ששמח לראות אותם בפתח ביתו. "אני אסביר לכם מה קרה אתמול…" פתח יונתן. "אחד המתנדבים בארגון 'צדקה וחסד' התקשר אליי ואמר שעשרות ארגזים עם אוכל חם לשבת מוכנים לפיזור לבתי הנזקקים, אך הנהג שלהם חולה. הם ביקשו שאעשה להם טובה ואבוא בדחיפות לסייע בחלוקת המזון, אחרת הוא יתקלקל ועשרות משפחות יישארו רעבות. הלכתי באותו רגע ולכן לא יכולתי לפרט לכם מה בדיוק קרה, מיהרתי מאוד…" סיים יונתן.
"פעלת נכון, יונתן. אנחנו אלה שטעינו ושפטנו אותך מבלי לברר". הצטערו השניים. "מתי גם אנחנו נוכל לבוא להתנדב?"
בפרשה מובאים דינים רבים ומשמעותיים, שבחלקם קשורים למצוות שבין אדם לחברו. אבן יסוד בדינים שבין אדם לחברו היא השאיפה לדון כל אדם לכף זכות. לעיתים אנו מפרשים אירועים לפי ראות עינינו בלבד, מבלי לזכור שאנו לא רואים את התמונה המלאה. אבל כאשר אנו רואים את התמונה בכללותה, אנו מתחרטים על הגישה השלילית ומבינים את הצורך לדון כל אדם לכף זכות.
