קול התעטשות מילא את חלל הבקתה של רוברט ומוגדישו. "הכול בסדר?" שאל רוברט בדאגה את מוגדישו. "לא, הכול לא בסדר!" ענה מוגדישו באנפוף מוזר ובאף סתום. "אני מרגיש גרוע, הצינון הזה לא נותן לי מנוחה". רוברט הביט במוגדישו שקינח את אפו בקול תרועה רמה, והגיש לו חבילת ממחטות לנגב את אפו הדולף.
מוגדישו הודה בניע ראש, טמן את אפו בטישו ופצח בסדרת יבבות שלא היו מביישות את הטובים שבתוקעי השופרות. "הכול בגלל האנשים הלבנים האלה…" הוא מלמל בין התעטשות להתעטשות, "אם לא היינו מתקרבים אליהם, הכול היה בסדר". מוגדישו התייחס למשלחת המחקר שנחתה באי שבועיים קודם. החוקרים האירופאים היו סקרנים לסקר קהילה שלא נחשפה לתרבות המערבית קודם לכן. הם הביאו איתם ציוד צילום מתקדם ותיעדו כל התנהגות של השבט הקטן והמנותק.
"הם הביאו איתם את כל המחלות שלהם מהיבשת הלבנה", המשיך מוגדישו בקול צרוד. "ביקשתי מראש השבט, ביג קלי, שלא ייתן להם להיכנס, אבל…" וכאן קולו של מוגדישו ירד ללחישה, "אני מעריך שתאוות הפרסום ופחיות הקולה הצוננות שלהם העבירו אותו על דעתו". רוברט קימט את מצחו בזעף: "אל תדבר ככה על ראש השבט שלנו! ביג קלי יודע מה הוא עושה. בוא נלך לחפש משהו לאכול".
צמד החברים יצא את הבקתה. הם נתקלו בביג קלי בכבודו ובעצמו, שעמד והסביר משהו לחוקרים בהתלהבות. צמותיו האפורות התנופפו ברוח, תוך כדי שהוא הציג לחוקרים את המצאתם האחרונה של תושבי הכפר: "אתם רואים? שם בדיוק חסמנו את נתיב הנהר שעובר בין הבקתות ויצרנו אגם מלאכותי". המתורגמן שלו מיהר להעביר את דבריו לחוקרים, והם הנהנו בהתלהבות.
ביג קלי המשיך להסביר: "דגי הקויה שמגיעים עם הזרם נתקעים בסכר, וכל שעלינו לעשות הוא לשלות אותם מן המים כצדפות פנינה חסרות ישע. בשיטה הזאת אנחנו חוסכים המון זמן וכוח", סיכם הצ'יף וניפח את חזהו בגאווה. החוקרים מלמלו בהערכה ורשמו הערות מהירות בפנקסיהם.
למחרת קם גם רוברט בראש כבד ואף דולף. מוגדישו כבר היה ער וישב על מיטתו בכעס. "גם אתה!" הוא התיז בזעם. "גם אני מה?" שאל רוברט המסוחרר. "13 אנשים מהכפר מרגישים גרוע כמוני וכמוך, אנחנו הולכים עכשיו לדרוש מביג קלי להעיף את האירופאים האלה מהכפר ויפה שעה אחת קודם".
מחוץ לבקתתו של צ'יף ביג קלי כבר התאספו כעשרים אנשים, צעקו סיסמאות ונופפו באגרופיהם הקמוצים: "להעיף את הלבנים! להעיף את הלבנים!" הם קראו בקצב אחיד. ביג קלי המנומנם יצא מן האוהל בעיניים טרוטות וצמות סתורות: "על מה כל המהומה?" הוא רטן, "אתם מפריעים לי לישון!"
מוגדישו לקח לעצמו את רשות הדיבור: "לבני השבט נמאס מהלבנים החטטניים האלה שהחליטו להפר את שלוותנו. אנחנו רוצים להמשיך לחיות את חיינו בשקט ובשלווה, בלי מצלמות ועיניים זרות. מה גם שהם הביאו איתם מחלות. יותר מתריסר אנשים כבר נדבקו! עד מתי?"
"תראו!" זעק אחד מירכתי הקהל, "הם מרעילים את המים!" הקהל הקטן סובב את ראשו בחדות כאיש אחד לכיוון הנהר, ואכן החוקרים התגודדו ליד הסכר החדש ורכנו אל המים. אחד מהם טפטף דבר מה אל הנהר ואסף דגימה אל מבחנת זכוכית אטומה.
ביג קלי התנער באחת. "תפסו אותם!" הוא פקד על אנשיו. בתוך דקות ספורות הוכנסו החוקרים המבוהלים אל בקתתו של ביג קלי ועמדו כפותים, מוקפים בבני הכפר המאיימים.
ביג קלי הסתובב הנה והנה באוהל באגרופים קמוצים: "פתחנו לפניכם את דלתנו ואת ליבנו, אירחנו אתכם בכבוד וביושר, ואתם… אתם ניסיתם לפגוע בנו. אתם תעמדו למשפט צדק לפי חוקי הכפר ותישאו בתוצאות של מעשיכם החמורים!" החוקרים המזועזעים ניסו להצטדק, אך ביג קלי הניף יד והשתיק אותם. "כל מה שיש לכם לומר תוכלו לומר במשפט, עד אז אתם תשבו בבור הכלא ותמתינו".
הוא סימן לצמד גברתנים, והם אחזו באחד מהחוקרים ופנו לקחתו. אלא שאז התפרץ אל הבקתה ג'ו והוא פנה אל החוקרים: "אתם הצלתם את הילד שלי!" הוא צעק בהתרגשות, ואז הסתכל סביבו בחוסר הבנה. "למה הם כפותים? ולאן אתם לוקחים אותם?"
"ג'ו, אל תתערב", עצר אותו ביג קלי, "הם מואשמים בהרעלה והולכים לבור הכלא". "אבל תן להם רגע להסביר!" התחנן ג'ו. ביג קלי נענה לבקשתו וסימן לאחד החוקרים, והלה הסביר: "שמי ג'ון מת'יוז, ואני חוקר מאוניברסיטת פרינסטון. אורח החיים שלכם מרתק אותנו מאוד, וזו הסיבה היחידה שאנחנו כאן. אתמול באמצע הלילה ג'ו חיפש עזרה דחופה. הילד שלו העלה חום והרגיש ממש לא טוב".
"כן, רק בגללכם!" קטע אותו מוגדישו, אך ביג קלי היסה אותו וסימן לאיש להמשיך.
"כאשר בדקנו את הילד הבחנו שהוא סובל מקדחת הנהרות, שמתפרצת בעיקר במקווי מים עומדים. הענקנו לו טיפול, והיום באנו לבדוק אם צדקנו בחשד שלנו. ואכן הסתבר שצדקנו! הסכר החדש שבניתם גורם לחלק מדגי הקויה להידקר ממנו ולהבאיש בשולי האגם, מה שגרם להתפרצות המחלה. לכן, ההמלצה שלנו, שגם בוודאי תסייע לשאר החולים, היא לעבוד קצת יותר קשה בדיג, אבל לתת לנהר לזרום. וזה מה שיגרום להפסקת המחלה בתוך זמן קצר".
ביג קלי הביט בנוכחים ובחוקרים חליפות. פניו היו חתומות. לאחר כמה רגעי מבוכה שקטים, הוא שלח אנשים לבדוק אם יש דגים מתים בקצוות האגם המלאכותי. האנשים חזרו כעבור דקות ואישרו את דברי החוקרים המבוהלים. אלו שוחררו מהחבלים וקיבלו התנצלות מבני הכפר. לאחר כמה ימים השיגו החוקרים תרופות לחולים מבני הכפר, וכעבור זמן קצר התאוששו כל החולים ועמדו על רגליהם.
אנחנו אוהבים לחפש אשמים מבחוץ לבעיות שיצרנו בעצמנו, ודרך זה אנחנו משקיטים את המצפון המציק לנו. אולם, אם נבדוק בתוך תוכנו לפני שאנחנו משליכים על אחרים את כל הצרות והתסכולים שלנו נוכל לגלות את שורש הבעיה ולתקן אותה בתוכנו.
