קבוצת הנגנים הביטה במנהל הלהקה בפה פעור. בהתחלה הם היו בטוחים שהוא השתגע לגמרי ושמדובר בכלל בבדיחה גרועה, אבל משנוכחו לדעת שהוא רציני החליטו כולם להוריד אותו מהעניין: "רק שאני אבין", אמר פרנסואה נגן הצ'לו, לג'סטין – מנהל הלהקה והוגה הרעיון: "אתה רוצה שנצא כולנו ביחד, בהרכב מלא לתחנת הרכבת התחתית ופשוט נתחיל לנגן שם? זה לא נראה לך הזוי עד כדי טירוף?"
"מה מטורף בזה?" שאל ג'סטין בחיוך. הוא הבין את ההתנגדות אלא שהיה חשוב לו שהם יבינו את הרציונל שברעיון שלו. "הרי אנשים משלמים מעל ארבע מאות פאונד רק בשביל לשמוע אותנו מנגנים, אנחנו לא אמורים למכור את עצמנו בחינם. זה פשוט לא הגיוני!" ג'סטין לא כל כך התרגש מהתנגדותו של פרנסואה שהמשיך לטעון: "חוץ מזה, שאני חושש שגם אנשים שמבינים במוזיקה לא ידעו להעריך כראוי את היצירות שננגן שם כי נראה בעיניהם כמו חבורת הומלסים!"
"זאת בדיוק הנקודה!" נצצו כעת עיניו של ג'סטין: "כל המטרה שלנו היא, לדעת פעם אחת ולתמיד כמה אנשים מתוך תושבי לונדון באמת מבינים במוזיקה! אתם מבינים? בעוד הם יחשבו שאנחנו מתחזים, אנחנו נגלה את הפנים האמיתיות שלהם ונגלה כמה אנשים שבאמת מבינים במוזיקה קלאסית, יעצרו ויקשיבו ליצירות שננגן בתחנת הרכבת!"
כעת נראה שגם פרנסואה, שהיה הנגן הוותיק ביותר בתזמורת, הבין את מטרת הניסוי החברתי הזה. לאחר דיונים ותכנונים רבים, נבחרה תחנת הרכבת התחתית של שכונת 'גולדרס גרין' הלונדונית, שמצד אחד הייתה מספיק רחבה בשביל שיהיה מקום לכלל חברי התזמורת, ומצד שני, היא לא הייתה מהתחנות המפוארות בלונדון, כך שאף אחד לא יחשוד שיש כאן משהו לא הגיוני.
ביום ראשון בשעה שבע בבוקר התייצבו כל חברי הלהקה בתחנת 'גולדרס גרין' בשביל להתחיל את הניסוי הגדול שלהם: ניגון יצירות של מוזיקה קלאסית, בדיוק לפי הסדר שהם מנגנים באולם הקונצרטים המפואר של לונדון.
הם תפסו את מקומם בתחנה, מחכים להתחלת הסימן של ג'וזפה המנצח האגדי והמהולל, שכמו שאר חברי התזמורת התלבש במיוחד לאירוע כאדם פשוט. אחרי שכולם התארגנו וישבו במקומותיהם, ניתן האות והתזמורת פצחה בקונצרט והחלה לנגן את הסימפוניה החמישית של מוצארט, מה שגרם לכל העוברים ושבים של תחנת הרכבת להאט ולהקשיב למוזיקה הנפלאה, אבל איש מהם לא עצר מהליכתו.
מה שהנגנים לא ידעו, זה את העובדה שבין אלפי העוברים ושבים בתחנת הרכבת התחתית היו כמה מאות מתוכם שרכשו כרטיסים לקונצרט החגיגי שאמור להתקיים הערב בהיכל התרבות המפואר של לונדון, כרטיסים שהזול שבהם מתחיל בארבע מאות פאונד. בין הנוסעים היו גם ביל וג'והאן, זוג בנקאים שבמקרה הזמינו כרטיסים למופע שהיה אמור להיערך היום. הם מיהרו לעבודה, אלא שאז קולות התזמורת משום מה היו נראים להם מוכרים מדי. הם נעצרו ועמדו להקשיב למוזיקה הנפלאה. ואז ביל אמר לג'והאן אשתו: "את יודעת שאני מזהה את כל היצירות שהם מנגנים כאן? זה ממש מזכיר לי את הקונצרטים הגדולים של לונדון!"
אולם ג'והאן אמרה לו: "נו באמת ביל, אל תהיה מגוחך! בשביל לשמוע את התזמורת הפילהרמונית של לונדון צריכים לשלם לפחות ארבע מאות פאונד. למה אתה חושב שהתזמורת של לונדון תופיע עם ההרכב המלא שלה ובחינם לפני כל נוסעי הרכבת התחתית?"
"אין לי מושג!" ענה ביל: "אבל אני יודע דבר אחד, החבר'ה כאן יודעים לנגן כמו שצריך והם גם עושים את זה בהרבה סטייל! ואני לא מגזים, ממש כמו התזמורת הפילהרמונית של לונדון!" ואז לקח ביל את ג'והאן והם התיישבו ביחד על המדרגות, עצמו את עיניהם בהנאה – וויתרו על הרכבת הבאה שלהם, רק כדי להקשיב לתזמורת המופלאה שניגנה באותו רגע את הסימפוניה התשיעית של בטהובן. לאחר ארבעים וחמש דקות, קיפלו הנגנים את הכלים ועזבו את המקום. מתוך אלפי אנשים שחלפו שם, רק ביל וג'והאן עמדו ומחאו להם כפיים בהתרגשות.
באותו ערב כאשר הגיעו ביל וג'והאן לאולם הקונצרטים של לונדון, נדהמה ג'והאן לגלות שהצדק היה עם ביל – מי שהופיעו מולם הבוקר, היו חברי התזמורת הפילהרמונית של לונדון, שניגנו בדיוק את אותה הופעה שעליה הם שילמו הערב מעל ארבע מאות פאונד…
ובשונה מהם – היו המון אנשים שמיהרו לתפוס את הרכבות שלהם, שאפילו לא היו מודעים בכלל לעובדה שהרגע מתרחש כאן קונצרט שנחשב לבין היוקרתיים בעולם של התזמורת הפילהרמונית של לונדון ועוד בחינם. כך שהיה ניתן להבחין היטב בין שלוש קבוצות אנשים: הראשונה היא של אלו שמבינים במוזיקה קלאסית ומיד ידעו לזהות שהיצירות הללו מתנגנות במיטב בתי הקונצרטים בעולם. הקבוצה השנייה הם אלו שלא הבינו כלום במוזיקה קלאסית ולכן לא ידעו להעריך את היצירות שהם שומעים ועוד בחינם. הקבוצה השלישית, שלמעשה היוותה את רוב העוברים ושבים – היו אלו שזיהו שכפי הנראה מדובר ביצירות קלאסיות שמתנגנות, אבל הם מיהרו להמשיך הלאה ולא עצרו לרגע לבדוק, אולי הם סתם מפספסים הופעה חינמית ששווה מאות פאונד…
בפרשת השבוע שלנו, כועס הקב"ה על בני ישראל המתאוננים על המן – האוכל השמימי שנשלח להם על ידי הבורא בהשגחה פרטית מופלאה. לבקשתם נשלח להם שליו, אלא שאז היכה בהם הקב"ה ומתו הרבה מבני ישראל עד שקראו למקום 'קברות התאווה'. וזאת מדוע? כי מי שלא יודע להעריך את מתנת הבורא ומקבל את הכול כמובן מאליו, פעמים רבות הוא מפספס יצירה אלוקית מופלאה שאילו היה יודע להעריך אותה כראוי, היה משלם במיטב כספו כדי לקבל אותה בחזרה.
