השעה הייתה שעת אחר צהרים מאוחרת כאשר עזאם הסתובב נבוך ומבולבל ברחובות סמרקנד הבירה. הוא חיפש את דרכו ברחובות העיר, ומהסל שסחב בידיו נשמעו קרקוריהן של שתי תרנגולות. "סלח לי בבקשה" עצר עזאם עובר אורח צעיר. "האם תוכל לומר לי היכן יש כאן נגר בסביבה?"
"ברחוב המקביל מתגורר ואזים הנגר" הצביע לו הצעיר לעבר המיקום המשוער לביתו של הנפח. עזאם הודה לו בניע ראש ועשה את דרכו לביתו של הנגר. לאחר שווידא שאכן מדובר בביתו של הנגר, דפק בדלת ועד מהרה ניצב ואזים בדלת. "כן אדוני, מה רצונך?"
"אני צריך בדחיפות קורת עץ עם שתי לולאות בקצוות, בשביל לסגור את לול התרנגולות שלי" ביקש עזאם. "אבל מכיוון שאיני מתגורר כאן בעיר ועליי עוד לעשות את דרכי בחזרה לכפר שלי, אצטרך את הקורה כמה שיותר מהר!".
"אני חושב שיש ברשותי כבר קורה כפי שאתה מבקש" השיב ואזים. הוא ביקש ממנו להמתין מספר רגעים וחזר כשבידיו קורת עץ עבה שלולאות בקצותיה. "כמה תעלה לי הקורה הזאת?" בירר עזאם בחשש.
"מאומה" אמר ואזים בחיוך. "הכנתי אותה עבור לקוח בעבר, שלבסוף התחרט. אתה לא צריך לשלם לי אפילו רובל אחד!"
"אולי בכל זאת תיקח ממני משהו?" הפציר בו עזאם. "לא נעים לי לקחת ממך את הקורה בחינם!" אבל ואזים סירב לקחת תשלום. לבסוף, הוציא את אחת התרנגולות שהייתה בסלו והושיט אותה לואזים. "קח את התרנגולת הזאת והכן ממנה מטעמים לבני ביתך!"
ואזים התרגש מהמחווה, מה שהיה פשוט בעיניו של החקלאי ומגדל הביצים, היה נחשב להון רב בעיר הבירה. "אקח ממך ידידי!" אמר ואזים. "ואם אי פעם, ידפוק בדלתי מישהו מבני ביתך, אשמח לבשל לו מטעמים לזכר המתנה שהענקת לי כמחווה!"
עזאם קד בראשו, הוא לא כל כך הצליח להבין מדוע ואזים כל כך התלהב מהתרנגולת, אבל הוא שמח להעניק לו אותה בתמורה לקורת העץ המבוקשת.
הוא עזב את ביתו של הנגר ועשה את דרכו חזרה לכפרו, כשהגיע מיהר להתקין את קורת העץ בכניסה ללול התרנגולות והתיישב לארוחת הערב עם בני ביתו, שם סיפר להם על הנגר הנדיב, התרנגולת שניתנה ועל הבטחתו של ואזים לבשל מטעמים למי מבני ביתו שידפוק בדלתו.
כאשר שמע את הדברים – חדיב, בנו הגדול של עזאם עיניו ברקו ומחשבות זדון החלו לעלות בראשו, שלא כמו אביו שהעניק את התרנגולת בחפץ לב – חדיב היה בעל עיניים צרות וכאשר שמע את הסיפור, הוא רקם בראשו תכנית כיצד להחזיר לעצמו את שווי התרנגולת.
למחרת בבוקר עשה חדיב את דרכו בליווי שתי אחיו לעבר עיר הבירה וחיפש את ביתו של ואזים הנגר, כשמצא דפק בדלתו ואמר: "שלום לך, אני חדיב בנו של עזאם. נשמח לאכול בביתך!"
"בוודאי!" הזמין אותם פנימה ואזים ברוחב לב, הוא חימם להם ממרק התרנגולת הטעים שהוכן כבר אתמול ומזג להם לאכול עד ששבעו. כשסיימו, נצצו עיניו של חדיב והוא הודה לואזים בקול מונוטוני ובראשו כבר נרקמה תכנית להמשך.
שבוע לאחר מכן דפקו ארבעה צעירים לא מוכרים על דלתו של ואזים. "אנחנו החברים של חדיב, הבן של עזאם החקלאי – חדיב אמר לנו שאנחנו יכולים לאכול אצלך!"
העניין לא מצא חן בעיניו של ואזים, אבל הוא לא אמר מאומה אבל בכל זאת הוא בישל להם ארוחת ערב עד שאכלו ושבעו.
כמה ימים לאחר מכן, דפקה משפחה שלמה בדלת. "מי אתם?" שאל ואזים. "אנחנו השכנים של החברים של חדיב הבן של עזאם, החקלאי שהעניק לך תרנגולת במתנה…" השיבו לו בני המשפחה. ואזים כעס, אבל לא אמר מאומה. הוא הושיב אותם בחדר האוכל והלך למטבח. בני המשפחה המתינו בסבלנות לבואו של הנגר ולאחר זמן מה הגיע ואזים עם סיר ענק שהיה מלא במים חמים שמעליו צפו כמה טיפות של שמן, הוא מזג להם לצלחות ולפי איך שהוא מזג להם את המרק בהתרגשות היה נראה שמדובר במעדן מלכים.
"איזה מרק זה, למה הוא כל כך חיוור?" שאלו אותו בני המשפחה. "זה השאריות של המרק, שנשאר מהמרק, שנשאר מהמרק, שאכל חדיב בנו של עזאם ואני מגיש אותו לכם ברצון רב, החברים של הבנים, של החקלאי שהעניק לי תרנגולת במתנה…" בני המשפחה שהבינו סוף סוף את הרמז העבה, קמו ממקומותיהם ליד השולחן ועזבו את המקום בבושת פנים…
פתגם עממי אומר: 'כשאורח מביא אורח, בעל הבית בורח'. תמיד קיימים אנשים שצריך להסביר להם בשפה קצת יותר מובנת, שאם לא היינו מסבירים להם אותה – הם לא היו מבינים לבד. ולכן הסיפור הזה מלמד אותנו, עד כמה חשוב לוותר, לא להתחשבן על קטנות ולהעלים עין כי בסופו של דבר אנחנו עוזרים לאחרים. ולא כל דבר שאנו נותנים ואפילו אם הוא גדול במיוחד, אנחנו חייבים לקבל תמורה.
