כפר הדייגים צ'וראן בדרום טורקיה היה כפר הדייגים העתיק ביותר בממלכה העות'מאנית. במשך השנים למדו אנשי הכפר את כל סודות הדיג. סיפורים רבים עברו בין משפחות הדייגים שאותם אהבו הזקנים לספר והילדים אהבו לשמוע. בכפר התגוררו לעיתים שלושה דורות בבית אחד גדול ומשותף.
"מה שלומך, סבא?" קרא טיראן הצעיר כאשר נכנס בסערה הביתה. אלפרד, שנמנם על הכורסא בסלון, קפץ בבהלה וחייך לעבר נכדו. "הו, טיראן, איזו הפתעה…" אמר אלפרד כשהוא מתמתח ומעביר את השינה מעיניו. טיראן עשה את דרכו ישירות אל הכורסא הישנה, והתיישב על ברכיו של סבו. "אין אף אחד בבית, כי כולם נמצאים בים עכשיו, אז באתי אליך סבא", הוא הסביר. "מעולה, סבים תמיד אוהבים את הנכדים שלהם…" אמר אלפרד תוך כדי שהוא חושב כיצד להעסיק את הנכד הקטן והשובב שלו, "מה דעתך שנספר סיפור עד שהם יחזרו?" הציע אלפרד. "בטח!" ענה טיראן כשהוא נשען לאחור וממתין למוצא פיו של סבו.
"אז ככה…" פתח אלפרד, "אולי הדבר יישמע לך מוזר, אך הכפר שלנו לא תמיד היה שקט ושליו כמו שהוא היום. לפני מאות שנים התרחשו מלחמות רבות באזור שלנו, הכפר נכבש בכל פעם על ידי מצביא או שליט חדש שהטיל מיסים כבדים וגזרות משונות. הפרנסה נפגעה מאוד, והמצב הלך והתדרדר, עד שהתושבים בכפר הגיעו כבר לסף ייאוש. באותם ימים נפוצו שמועות על כיבושיו המזהירים של הסולטאן עות'מאן. הסולטאן וצבאו השתלטו במהירות על אזורים נרחבים, והביאו איתם יציבות ושגשוג לכל האזורים שכבשו. אחרי כמה שבועות של לחימה עבר גם הכפר שלנו לידיו של הסולטאן, וכולם התמלאו מחדש בתקווה שנגמרו ימי המלחמות וכעת הם יוכלו לחזור ולהתפרנס ממלאכת הדיג שכה אהבו. העניינים אכן נרגעו, והכפר החל להשתקם. באחד הימים הופיע בכפרנו הסולטאן עות'מאן בכבודו ובעצמו…" טיראן הרים מבט מתפלא לעבר סבו, וזה השיב לו בנחת: "כן, טיראן. הסולטאן הגדול הגיע עד לכפר הדייגים הקטן בקצה הממלכה כדי לזכות בנאמנותם של התושבים. אני מתאר לעצמי שבאותן שנים התקיים טקס גדול בכפר לכבוד הסולטאן.
בסיומו של האירוע הגדול השאיר הסולטאן בכפר מתנה למזכרת: אבן חן מבריקה, נוצצת ומיוחדת שהביאו איתם חייליו מהארצות הרחוקות. הוא אמר שהאבן תזכיר לנו תמיד את נדיבותו של השלטון ואת הטובה שתושבי הכפר צריכים לזכור לסולטאן הגדול!" סבא אלפרד חייך לעברו של טיראן וחתם את הסיפור: "אולי תצליח לנחש, טיראן, איזו משפחה זכתה לשמור אצלה מאז את האבן היקרה?" סבא אלפרד לא המתין לתשובה והמשיך: "נכון! במשך כל השנים האלה המשפחה שלנו שומרת אצלה את האבן היקרה שהביא הסולטאן". טיראן מעולם לא ראה את האבן היקרה, אך הדבר לא הפריע לו להאמין שהסיפור הישן הוא אמיתי ונכון.
משפחתו של טיראן לא הייתה מהמשפחות העשירות בכפר. הם התגוררו בפשטות ובצנעה באחד הבתים הישנים, הרחק ממרבית חבריו של טיראן שגרו בבתים חדשים במרכז הכפר. כילד, נהג טיראן להסתובב בכפר כשהוא מלא גאווה על הזכות של משפחתו לשמור את המתנה של הסולטאן. הוא סיפר שוב ושוב, לכל מי שמוכן היה לשמוע, על האבן המיוחדת שנמצאת בביתם ועוברת מאב לבן במשך שנים ארוכות.
עברו שנים, טיראן גדל ולקח חלק חשוב בפעילות הדייג בכפר. באחד הימים, כשהשמש נטתה לשקוע, ישב טיראן עם כמה חברים בני גילו על החוף כשהם מחכים שספינות הדייגים יחזרו מהים. "אתמול אבא שלי חזר מפגישה עם מנהל שוק הדגים של העיר…" שיתף אוסטין, שהתגורר בשכנות לטיראן, את חבריו: "אבא סיפר שהם חתמו על עסקה לחמש השנים הקרובות. הוא אמר גם שעכשיו נוכל לעבור לבית חדש ומרווח במרכז הכפר". כל החברים שמחו בשמחתו של אוסטין. הוא הודה להם והמשיך: "כן, באמת הגיע הזמן שנעזוב את הרחוב הישן והמוזנח". טיראן הרגיש שלחייו מתחילות להאדים ובושה עוטפת אותו.
באותו יום, כשחזר לכפר, פנה ישר לחדרו של סבא אלפרד הזקן.
"סבא", קרא טיראן כשהוא פותח את הדלת. אלפרד ישב ליד השולחן והיה עסוק בכתיבת מסמכים שונים. "טיראן איזו הפתעה, בוא הנה, תעזור לי לסדר את…" טיראן קטע את דבריו של סבו ואמר: "תגיד לי את האמת סבא. נכון שבאמת אין שום אבן מהסולטאן? זאת פשוט המצאה כדי שנשכח שאנחנו עניים, נכון?"
סבא הביט ארוכות בפניו המתוחות של נכדו ושתק. הוא פנה אל אחת המגירות הישנות והחל מחטט בה במרץ. לבסוף שלף ממנה מפית קטנה, ופתח אותה באיטיות לעיניו של טיראן. במרכז המפית, על כף ידו של סבא, נגלתה אבן חן מקסימה ביופייה, נוצצת, מלוטשת ומבריקה. בעוד טיראן עומד בפה פעור לנגד האבן, אמר לו סבא אלפרד: "לכל אחד תפקיד בכפר שלנו, טיראן. המשפחה שלנו אחראית לשמור על האבן היקרה שקיבלנו מהסולטאן. גם אם לפעמים תראה סביבך פעולות ומעשים שנראים מרשימים מאוד מצד חלק מהתושבים, תזכור תמיד את התפקיד החשוב שזכית בו כחלק משרשרת הדורות ששומרת על המסורת…"
*
כאשר ראה אהרן הכהן כיצד מקריבים הנשיאים את הקרבנות בחנוכת המשכן, חלשה דעתו שהוא ובני שבטו, לא לקחו חלק בקרבנות הנשיאים. אבל כשהבין את משמעות תפקידו ההיסטורי, נחה דעתו. והבין שתפקידו הוא בעל משמעות עמוקה לנצח נצחים. עליך לזכור שיש לך פיקדון ייחודי ויקר שהיא הנשמה שלך, שאתה צריך לשמור עליה ולהיות שמח שיש לך פיקדון יקר שכזה.
