סרחיו לא ידע מה זה לקבל במתמטיקה ציון מתחת לתשעים ותשע. כבר שנים ארוכות שהוא מתמודד בתחרויות שונות במתמטיקה ותמיד הוא סיים את התחרות כשידו על העליונה, רף השאיפות שהציב לעצמו רק עלה משנה לשנה וכישלון מבחינתו לא היה אופציה. במשך השנים שמו התפרסם בכל מדריד ועם הזמן הוא התפרסם בכל רחבי ספרד כמתמטיקאי יוצא דופן. בגיל עשרים ושמונה החליט סרחיו לעשות קפיצה משמעותית מבחינתו והוא ניסה להגיש מועמדות לקבלת דוקטורט למתמטיקה באוניברסיטת וולנסיה, שהייתה אחת האוניברסיטאות החשובות בספרד. המבחנים לא היו פשוטים, אבל בשביל סרחיו, כישלון – לא היה אופציה בשום אופן. לאחר קבלת הדוקטורט, הוא קיבל את המשרה הנחשקת שעליה חלם כבר הרבה זמן. שנתיים נוספות חלפו ובגיל שלושים הוא היה כבר מועמד לקבלת תואר פרופסור למתמטיקה בספרד.
באחד הימים קיבל סרחיו מכתב מעניין בדואר, המודיע על תחרות מכובדת באירופה. כשהגיע לבית ישן דפק בדלת והיה בהלם כאשר פתח לו את הדלת אדם קשיש. "שלום, שמי סרחיו, אני קיבלתי את המכתב הזה…" אמר סרחיו לאיש הזקן. האיש הסתכל על המכתב ואמר: "כן. אני שלחתי לך את המכתב, שמי פרופסור סלאזר ואני התמניתי להכין אותך למבחן שייערך לך, עבור קבלת תואר פרופסור מאוניברסיטת פריז. בתחרות הזאת יהיו משתתפים מכל מדינות אירופה, כמובן אם אתה רוצה להשתתף בתחרות הזאת!". סרחיו מיד ענה בחיוב. "אוקיי, השאלה ראשונה שלי – מהו התחום במתמטיקה שאתה פחות אוהב, או פחות זורם עבורך? לפי הרישומים שלי ישנם מספר נושאים כאלה, כמו גיאומטריה היפרבולית ומבנים אלגבריים, אלה נושאים שאף פעם לא למדת בשום מקום…" אמר סלאזר והסתכל בקלסר של 'מידע אישי' שהיה עליו שמו של סרחיו, שהיה בהלם מהמידע האינפורמטיבי לגביו.
"פרופסור, אלה נושאים שכמעט לא מתעסקים איתם…" אמר סרחיו בתקווה להימלט מהגזירה. אך הזקן לא ויתר: "אם אתה רוצה להיות טוב, אתה חייב לחיות בתוך קושי, אתה חייב לחיות לעת עתה בכישלון כדי להיות הטוב מכולם, אני מבין שהרבה זמן לא חווית כישלון, אל תדאג, אצלי תדע היטב כיצד נראה כישלון!"
סרחיו התחיל מיד לימודים מפרכים, כבר שנים שהוא לא ידע כל כך הרבה כישלונות וטעויות בנושאים שהוא פחות שולט בהם. באחד הימים עבר סלאזר ליד סרחיו תוך כדי שהוא פתר תרגיל ארוך שסלאזר הביא לו. "לא מספיק טוב, תעשה עוד פעם!" אמר לו סלאזר. "אבל הנה הצלחתי, הפתרון שלי כתוב על חמישה דפים!" ענה סרחיו.
"אני צריך שתמצא עוד דרך לפתור את זה, אולי יותר קצרה וגם שתעשה את זה מהר יותר!" ענה סלאזר ברוגע. "אבל למה? הרי כבר פתרתי את התרגיל! עדיף שאני ארוויח זמן על תרגילים אחרים!" אמר סרחיו בכעס. "אני מעדיף שתדע דבר אחד טוב עד הסוף, ותבין את העומק של התרגיל מכל זווית אפשרית, מאשר ש'תטעם' מכל דבר קצת", אמר סלאזר: "עליך תמיד לדעת שלכל תרגיל ישנן כמה 'דלתות', אבל תמיד יש דלת כניסה ראשית ויש 'דלת אחורית', שהיא לרוב הרבה יותר קצרה והעבודה להגיע אליה היא הרבה יותר מפרכת. כדי לגלות אותה צריך להתאמץ ולחפש, כי היא לא גלויה לכל מתמטיקאי!" סיים סלאזר את נאומו.
סרחיו הבין שיש לו כאן עסק עם פרופסור עקשן שלא יוותר לו על כלום, ולכן כל ויכוח היה מיותר מראש. סרחיו המשיך לעמול ולהתאמץ על כל תרגיל מסובך ולא עבר לתרגיל הבא לפני שגילה בכל תרגיל את ה'דלת אחורית' – הפתרון הקצר יותר. לפעמים הניסיונות שלו לפתירת תרגילים קשים במיוחד הגיעו לארבעים פעם אבל זה לא מה ששבר אותו והוא עמד בקושי בכבוד.
יום המבחן הגדול הגיע, סרחיו התלבש באופן חגיגי עבור הטקס, הוא הגיע יחד עם פרופסור סלאזר לאוניברסיטת פריז ביחד עם כל המועמדים. התחרות הייתה בנויה מחמישה שלבים שבסוף כל שלב הכריזו על המתחרים שעזבו את התחרות. רבע הגמר התקרב ושלב חצי הגמר כבר היה במרחק נגיעה מסרחיו. הוא הבין שההתמודדות שלו בגמר הולכת להיות מול המתחרה הרוסי, המתמטיקאי המפורסם – ולאדיסלב בלסקי. משלב חצי הגמר המתחרים היו צריכים לענות על כל שאלה במהירות – כאשר הראשון שעונה, הוא המנצח. סרחיו ומתחרהו חיכו לראות על הצג את השאלה. כשהיא קפצה על הצג: "חברו את המספרים העוקבים הבאים, אחת ועוד שתיים ועוד שלוש… עד מאה, כמה התוצאה?". ולאדיסלב וסרחיו ניהלו קרב מוחות של שניות. כשלפתע נשמעה התשובה: "חמשת אלפים וחמישים!"
"תשובה נכונה! המנצח בתחרות הוא ולאדיסלב בלסקי! מחיאות כפיים סוערות…" אמר מנחה התחרות. סרחיו בחיים לא הרגיש ככה מושפל, הוא חזר לשבת ליד פרופסור סלאזר בבושת פנים. "טוב, עכשיו כשנגמרה התחרות, אנו רוצים כעת להזמין את ראש הפקולטה למדעים מדויקים של אוניברסיטת פריז, פרופסור סלאזר, שיכריז על המועמד שיחליף אותו בתפקיד!". פרופסור סלאזר קם והעיף מבט לכיוונו של סרחיו. "חברים, אני רוצה להכריז על תלמיד שלי שיחליף אותי בתפקיד, אמנם אולי הוא לא ניצח בתחרות, אבל למד רבות בדרך – סרחיו!" קרא סלאזר בהתלהבות. סרחיו נעמד בהתרגשות והחל לצעוד לכיוון הדוכן כדי לשאת את נאום התודה. בדרך חלפה בראשו המחשבה: "כעת אני מבין מה הייתה כוונתו של פרופסור סלאזר. לא הניצחון הוא החשוב, אלא השאיפות והרצון להתקדם לאורך כל הדרך מתפקיד לתפקיד. אולי לא ניצחתי בתחרות, אבל ניצחתי במציאות האמיתית…"
לפעמים אנחנו כל כך רוצים ניצחון, עד שאנחנו שוכחים מהן המטרות שלשמן נכנסנו לתחרות. עלינו בכל שלב בחיים לזכור מהי המטרה ולהיצמד אליה, לזכור מהו העיקר ומה טפל – כי רק כך נוכל לזכות בניצחון אמיתי שיקדם אותנו על פני ניצחון מדומה וחסר ערך.
