נמאס לנו?!

לפני אלפיים שנה יצאנו לגלות ארוכה. בקושי הספקנו לארוז משהו בתרמיל והתפזרנו בכל העולם. מאז אנחנו מתגלגלים ממקום למקום. מנסים להתמקם, לבנות, להקים, להתמסד, ושוב מגרשים אותנו, הורגים בנו, משפילים וזורקים אותנו לכל הרוחות מכל מקום שבו היינו. ואנחנו, עם קשה עורף, ממשיכים בשלנו, מנסים שוב ושוב ושוב, לא מתייאשים.
וסוף סוף, לאחר כל הנדודים, אחרי מכות קשות ובלתי־נתפסות, חזרנו באורח פלא לארץ אבותינו המובטחת, הקמנו מדינה קטנה וביקשנו לשבת בשלווה ולבנות מחדש את הריסותינו.
ואז פרצה מלחמת השחרור, ואחריה מלחמת קדש, וששת הימים, ויום הכיפורים, ושלום הגליל, ולבנון השנייה, ואינתיפאדה ראשונה ושנייה ושלישית, צוק איתן, עופרת יצוקה ועוד ועוד אירועים קשים, אלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים ומיליונים שחיים בחרדה ובפחד מתמיד…
ותוך כדי אנחנו מנסים להבין מי אנחנו כעם, ואיך אנחנו מסתדרים ביחד בתוך כל המאורעות שעוטפים אותנו, ומתמודדים עם משכנתא, ארנונה, שכירות, חשמל, זוגיות, חינוך ילדים, ענייני בריאות ועוד אלף ואחד דברים… מנסים ליצור לעצמנו מציאות שפויה בתוך עולם לא שפוי.
*
די!
נמאס לנו!!
המציאות הנוכחית לא טובה לנו. צורת החיים שחיינו עד כה כעם וכיחידים, לא באמת מקדמת אותנו למקום הנכון, והמצב רק מחמיר והולך.
מיצינו את כל האפשרויות. ראינו הכול, שמענו הכול, אנחנו יודעים כמעט הכול.
עכשיו אנחנו יודעים מצוין את מה אנחנו לא רוצים עוד.
לא רוצים את המציאות הישנה. הסיפור הזה נגמר.
*
השאלה היא – האם אנחנו באמת רוצים גאולה? האם אנחנו באמת מוכנים לביאת המשיח? כאן?! עכשיו?! היום?! או שאולי אנחנו רוצים לחכות קצת, לזמן נוח יותר… כי עכשיו לא ממש בא לנו לזוז לקראת גאולה?
כמו הסיפור על אותו גוי שביקש להתגייר, ואחרי כל התהליך הארוך הרב הודיע לו שהגיור יתבצע מחר. הגוי ביקש לדחות את התאריך בשבוע, כי נשאר לו עוד קצת בשר לבן במקרר וחבל יהיה לו לזרוק את זה…
*
כדי להבין מהי גאולה, צריך קודם כול להבין מהי גלות.
גלות היא מצב של ניתוק. ניתוק מהמקור, מהבית, מאדמת המולדת. ואולי מהבחינה הטכנית, חלק גדול מעם ישראל כבר לא בגלות, הוא יושב בארץ ישראל. אבל הגלות האמיתית היא ‘גלות הדעת’, שבה התודעה שלנו מנותקת מהמקור שלה.
המקור שלנו הוא הטוב המוחלט, האחדות הכוללת את הכול. כפי שאנו מכריזים כמה פעמים ביום “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”.
וכל הסבל שלנו לאורך כל שנות הגלות נובע מכך שאנחנו מנותקים מהתודעה הנכונה. הדעת שלנו נמצאת בגלות. ובמקום לעסוק בחיבור, בנתינה, בהשפעה, בחסד, באהבת הזולת ללא תנאי, אנחנו שקועים בחומר ובלבנים, מעצימים את האגו ופועלים מתוך תחושה של “אני ואפסי עוד” – להעצים את עצמנו ולהשיג עוד ועוד לאני המצומצם שלנו.
*
אם נמאס לנו מהתוצאות של הגלות, אין לנו ברירה אלא להתחיל לפעול לגאולה. כי הגאולה לא תגיע מכך שנשב על הכורסה הנוחה ונחכה לשמוע את שופרו של משיח.
אי אפשר לגאול את מי שאינו רוצה להיגאל. וכולנו יודעים שגם במצרים רק עשרים אחוז מבני ישראל זכו להיגאל. כל השאר העדיפו את סיר הבשר, את הדגה הקישואים והאבטיחים, על פני היציאה אל המדבר הלא־נודע ולא מוכר.
מי שעדיין חי באשליה שאפשר להסתגר בבית הנוח והמפנק, להמשיך לרדוף אחרי החומר כדי להשיג עוד קצת עונג ועוד קצת נוחות, והגאולה כבר תגיע… טועה ומטעה. הוא עלול להיתקע בתוך סיר הבשר, וגם אם משיח ידפוק לו בדלת הוא בכלל לא ידע לזהות גאולה.
*
בכל הדורות דיברו על אחרית הימים. וכל הסימנים לאור דברי הנביאים והחכמים מוכיחים לנו שאחרית הימים כבר כאן. הסוף הגיע. רכבת הגאולה כבר יצאה מהתחנה ועדיין אפשר להזדרז ולעלות עליה.
כרטיס הכניסה לרכבת הוא הנכונות לשינוי. המוכנות לעזוב את כל האג’נדות ותפיסות העולם הישנות. ההסכמה לעזוב את אזור הנוחות הקל והמענג של השגרה המרדימה והרצון הפנימי לעשות את כל מה שנדרש כדי שסוף סוף נוכל להיות מי שאנחנו ראויים להיות.
*
אין מישהו שלא צריך גאולה. אין מישהו שלא צריך תיקון. אין מישהו שיכול להרשות לעצמו להישאר מאחור. מכולנו, כל יהודי באשר הוא, בין אם הוא מיושבי בית המדרש ובין אם איננו כזה, נדרש שינוי אמיתי, שורשי, מהותי. וכל אדם יודע את נגעי נפשו וליבו ואת השינוי הנדרש ממנו.
עלינו להיות מוכנים לשלם את המחיר הנדרש לגאולה ולעשות את הצעדים לתיקון אישי וחברתי. למעננו ולמען הדורות הבאים אחרינו. כי בנפשנו הדבר!
ובעזרת השם, בהתעוררותנו נזרז את פעמי הגאולה, וכל ייעודי הנביאים יתקיימו בנו במלואם במהרה בימינו.