נקודת המוצא

השמיים היו מלאים בעננים, ואפילו אור הירח לא נראה ברקיע כאשר הלוחמים
החמושים, טיפסו במיומנות מעל גדר הארמון. היה ניכר שהם מכירים היטב את
השבילים ויודעים בדיוק את מיקומי השומרים, שנוטרלו במהירות מעוררת
השתאות.
קבוצת הלוחמים נכנסה למסדרונות הארמון והחלה עושה את דרכה לקומה
השלישית, שם שכנה הסוויטה המלכותית של המלך אוריון. הם היו רגועים
ובטוחים שהניצחון שלהם מובטח בעוד רגעים ספורים. הם פתחו בשקט את
הדלת ופרצו פנימה, מחפשים בעיניהם את המלך שאמור להיות שקוע בשינה
עמוקה במיטתו, אך הופתעו לראות אותו יושב בחושך על הכורסה בפינת החדר.
"חיכיתי לכם, ידעתי שתגיעו…" אמר המלך בשלווה, ״אני מאוכזב מכם, אבל
אני מבין מדוע אתם עושים זאת. פחדתם שאיבדתי את יכולתי לשלוט כמלך
והמדינה נמצאת בסכנה. אך זה לא המצב, אתם צריכים להבין זאת!״
שר הצבא ליאון, שעמד בראש הלוחמים, התקרב אל המלך ואמר: ״זמנך עבר,
אוריון. הגיע הזמן להחליף אותך, המדינה הזאת זקוקה לשינוי!״ המלך הנהן
בראשו בהסכמה והשיב: ״שינוי אכן דרוש, לא דרך כוח. תן לי להראות לך
משהו…״
"מדוע אתה מנהל איתו משא ומתן בכלל?" התפרץ לשיחה שר התחבורה מיגל.
"קדימה, בואו נעצור אותו עכשיו!"
"אתם לא יכולים לעשות זאת", אמר המלך בשלווה והחווה בידו לעבר הווילונות
הכבדים. "מאחורי הווילונות נמצאים לוחמי יחידת המשמר שלי, הם כפולים מכם
מבחינה מספרית ולוחמים מיומנים. לא הייתי ממליץ לכם לנסות להילחם איתם
פנים אל פנים…" המלך עוד לא סיים את דבריו והלוחמים הגיחו מבין הווילונות
דרוכים לקרב והקיפו את חברי הקבוצה. שר הצבא הביט סביבו במבט אבוד
ושאל: "מה רצית להראות לי, אדוני המלך?"
המלך קם ממקומו ופתח לפני קבוצת המורדים תיבת עץ עתיקה שהייתה
מלאה במסמכים סודיים, מפות ותוכניות. הוא פתח מגירה ושלף ממנה מכתב,
חתום בחותם המלכותי של המדינה השכנה, שהייתה אויבת הממלכה. ״לפני
חודשים אחדים קיבלתי את המכתב הזה מהמלך של המדינה השכנה, שהוא
אויבנו הוותיק. הוא הציע לי ברית סודית: לשתף פעולה בהפלתכם לאחר המרד,
ולאחר מכן לחלק את הממלכה בינינו. ידעתי על המרד שלכם, אך בחרתי להמתין
ולראות מה תעשו. המבחן האמיתי היה אם תשתמשו בכוח או תשכילו להיכנע
ולקבל עליכם את שלטוני".
המורדים היו המומים. שר הצבא ליאון, שהבין את גודל הטעות, השפיל את
ראשו. הוא נפל על ברכיו לפני
המלך ואמר: ״סלח לי, מלכי היקר.
אני מודה ומתוודה כי טעיתי
בשיקוליי. המרד היה שגיאה
חמורה, ואנחנו נישאר נאמנים לך
עד סוף חיינו!״
המלך אוריון הביט בליאון ואמר:
״אתה היית חברי הטוב ביותר,
ליאון. אני יודע שהרצון שלך לא
היה רע. קום. אני סולח לך ולכל
שאר חברי הממשלה המורדים. אך
תמונה מהפרשה
זכרו היטב: הפעם בחרתי לסלוח, לא תמיד תהיה סלחנות. מעתה, ברגע שתקבלו
עליכם לא לערער אחרי שלטונו של המלך, להסכים עם דברים גם כאשר אתם
לא מבינים אותם, תוכלו לראות כיצד עם יותר חוכמה ושיתוף פעולה אנחנו נוכל
לפתח את הממלכה מחדש, לנצח את האויבים שלנו ולעלות על דרך חדשה של
שגשוג ופריחה!"
אחריו ניגשו בזה אחר זה כל חברי הממשלה וביקשו את סליחת המלך. האחרון
שבהם היה יועצו של המלך, אדור. הוא השפיל את עיניו בבושה, והמלך הביט
בו במבט נוקב וכעוס. "אני רוצה לומר לך שאני ממש מתקשה לסלוח לך",
אמר המלך. "דווקא אתה, כאחד המנהיגים הכריזמטיים והעוצמתיים בכל
חברי הממשלה, היית כה משוכנע שאיבדתי את כוחי ואת כישוריי להנהיג את
הממלכה? רק בגלל הקִ רבה הרבה שלך אליי, הצלחת לגייס את התומכים מחברי
הממשלה כאדריכל של ההפיכה הזאת…"
אדור נפל לרגליו של המלך והתחנן בדמעות: "אדוני המלך, אני מבטיח לך שלא
אפקפק בך עוד לעולם. אני מקבל על עצמי את מלכותך לכל ימי חיי, מבטיח
לזכור לנצח את הטעות שעשיתי ולקבל על עצמי אות קלון. העיקר שתסלח לי
על הטעות המרה שעשיתי!"
שקט כבד שרר בסוויטה המלכותית. המלך חשב במשך כמה דקות ולבסוף הניף
את ידו בסלחנות ואדור מחה את דמעותיו. הוא וכל חברי הקבוצה ידעו שאת
נקודת המוצא הזאת – סליחתו של המלך – הם לא ישכחו לעולם.

אחד הדברים שמאפיינים את ראש השנה הוא המלכתו של הקדוש ברוך הוא
עלינו. ביום הראשון בעשרת ימי תשובה אנו מכירים בכך שעד כה לא באמת
הערכנו מספיק את מלכותו של השם, ואולי חלילה מרדנו מתוך מחשבה שנסתדר
טוב יותר בכוחות עצמנו. אנו באים ומכריזים בלב שלם כי השם הוא המלך, ואנחנו
בטוחים וסמוכים שכל מה שהוא עושה אך ורק לטובתנו הוא עושה, ומתוך הכרה
זו אנחנו נעשים ראויים לסליחה ומחילה על טיפשות העבר