השמש כבר עמדה בראש האילנות וחושך החל לשרור ברחבי היער. כאשר החמור שיצא לסיבוב מהנה בין שבילי היער, הבחין שכבר מאוחר ובעוד רגעים ספורים יורדת החשכה. הוא עשה את דרכו בחזרה לעבר השביל המרכזי המוביל לכיוון הכפר, כאשר הוא הבחין בו. עיניו הזוהרות נצצו באור הדמדומים ופרוותו הבהיקה בין עלוות העלים הסמיכה. הנמר השחיז את ציפורניו ועמד בעמדת תקיפה, ובמחשבה שנייה הוא נרתע מלתקוף את החיה המוזרה בעלת האוזניים הגדולות, מכיוון שמעודו לא ראה חמור מתהלך בחופשיות בין שבילי היער.
החמור חשש מאוד מהנמר, שהיה יכול לטרוף אותו בקלות רבה. מצד שני הוא שמר על פנים חתומות ולא הראה פחד מהנמר שהגיע מולו בהפתעה.
"מי אתה?" שאל הנמר את החמור. "אני הגיבור מרקאן!" השיב החמור בביטחון עצמי מופרז. "טוב, אם אתה כזה גיבור באמת, אולי תגרש מהיער את כל האיילים וככה אצליח לצוד אותם?" ביקש הנמר. החמור הסכים, נכנס בחזרה לתוך מעבה היער והחל לנעור בקולי קולות. האיילים, שמעולם לא שמעו את נעירותיו של החמור, החלו לברוח מהיער, והנמר המרוצה המתין להם בין העצים. "עבודה טובה עשית, ידידי הגיבור!" אמר לו הנמר המרוצה שכעת היה שבע.
"אשמח שתבוא לכאן לעיתים קרובות יותר…" אמר ונעלם במעבה היער.
החמור היה מרוצה מעצמו וחזר הביתה.
עברו ימים אחדים, והחמור, שאהב לשוטט ברחבי היער, רצה להיפטר מהידיד החדש שנכפה עליו. באחד הימים אמר לו הנמר: "תמיד חשבתי שאני החיה האיומה ביותר, אבל אתה אינך חלש ממני. אולי נצוד ביחד?" החמור הסכים בלית ברירה. הנמר החל לרדוף אחרי האיילים ואילו החמור שכב לנמנם בשקט בפאתי היער. הדבר היחיד שהטריד את מנוחתו היה עורב טרדן שניצל את ההזדמנות לנקר אותו, אבל הוא סבל בשקט עד שהעורב הגיע לפיו ואז תפס אותו בשיניו.
לאחר שעות מספר חזר הנמר אל היער והבחין בחמור השוכב בצידי העצים. הוא כעס ואמר: "בשביל מה אני רודף אחרי האיילים אם אתה, מרקאן הגיבור, שוכב לך בנחת, מנמנם ולא צד את החיות?"
"אני לא זקוק להרבה בשר", השיב החמור. "כשאני רעב אני תופס לי ציפור והבשר שלה מספיק עבורי. אני פשוט תופס ציפור ואוכל אותה…" אמר והראה לו את העורב שהיה בין שיניו, הנמר עמד והביט בו משתומם. "איך ידידי? איך אתה מצליח לתפוס ציפורים?" הוא החליט לנסות את מזלו ולהתחיל לרדוף אחרי הציפורים, אבל לא הצליח לתפוס אפילו ציפור אחת. הוא חזר עייף ומיואש אל החמור ואמר: "אני לא יודע כיצד אתה מצליח לתפוס את הציפורים, לא הצלחתי לתפוס אפילו אחת!"
החמור הביט בו בחצי חיוך, נער נעירה ארוכה ואמר: "רוצה שנשחק במשחק מעניין?" הנמר ניענע את ראשו אנה ואנה ולבסוף השיב בחיוב: "אומנם אני עייף, אבל אשמח לשחק איתך". השניים פסעו לעבר גדת הנחל. "בוא נראה מי מאיתנו קופץ מהר יותר לגדה השנייה!" הציע החמור. הנמר הסכים וזינק מקצה לקצה, אבל החמור לא הצליח להגיע לקצה השני ונפל בקול רעש גדול היישר לתוך המים. "מדוע נפלת למים?" שאל הנמר.
החמור הביט עליו, התנער מהמים ומאוזניו נפלו שני דגיגים קטנטנים. "אתה חשבת רק לנצח, אני נכנסתי למים רק כדי להציל את שני הדגיגים הקטנים האלו שעלו עליי!" הנמר התפלא מיכולותיו המופלאות של ידידו החמור, אבל החמור החל לחשוש לעורו וחיכה להיפטר מהנמר שנצמד אליו ולא עזב אותו לרגע. הוא חשב ללא הרף כיצד יוכל להשתחרר מהידיד הבלתי רצוי ולחזור לחיים השלווים שהיו לו לפני שפגש בו.
"אם תרצה", אמר, "ננסה שוב להתחרות בקפיצה, אבל הפעם אני אמצא מקום מתאים…" לאחר סיבוב קצר בתוואי השטח, הוביל החמור את הנמר אל סלע גבוה שהסתיר בור עמוק בתוך קפל קרקע. הוא טיפס איתו ביחד לפסגה ושם הסביר לו על כללי התחרות. "באופן כללי, בכל מה שקשור לקפיצות אני בטוח שהנמרים הם מוצלחים במיוחד. אני זוכר כיצד לפני שנים ארוכות אבא שלך קפץ מעל קפל הקרקע הזה לעבר הסלע שממול. אבל אתה לא נראה חזק כמו אבא, לא תוכל לעשות קפיצה כזו… אבא שלך היה נמר אדיר וגדול ממדים ואתה גם קצת פחדן, קשה לי להאמין שתצליח לשחזר את ההצלחה הגדולה שלו בעבר…" הנמר הביט בו בעלבון, הוא כעס ואמר: "למה נראה לך שלא אצליח? הנה אני מוכן להוכיח לך שגם אני יכול להגיע להישגים בדיוק כמוהו!" עיניו הבריקו והוא קפץ באחת, אפילו לא בדק את השטח שלעברו הוא קפץ וכך הוא נפל פנימה בקול רעש גדול לתוך הבור, התגלגל פנימה וריסק כמה איברים.
"תוציא אותי מהבור הזה!" קרא הנמר הפצוע לעבר החמור. "עכשיו אני מוכן להודות, אני לא באמת מוצלח כמו אבא שלי!"
החמור עמד על שפת הבור העמוק, לאחר שהיה בטוח שאין סיכוי שהנמר הטיפש יצליח לצאת בכוחות עצמו מתוך הבור, אמר בקול מלגלג: "טוב שאתה מוכן להודות שאתה לא טוב כמו אבא שלך, אבל אם היה לך שכל – לפחות לא היית טיפש כזה, שאבא שלך היה מתבייש בך!"
פעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו במתחים, עימותים, התנגשויות עם אנשים כאלו ואחרים. הדבר החשוב ביותר הוא להפעיל את הראש, לחפש את הסכנה האורבת לנו. אם נלמד להיות דרוכים ולחפש את הסכנות הללו, להיזהר ולהיות דרוכים, נוכל להיזהר שלא ליפול בפח שטומנים לנו אנשים חלשים המבקשים את רעתנו.