מאז ומתמיד היה ארתור יצירתי במיוחד, דווקא בגלל שלא הצליח לממש את כישרונותיו הגדולים במקצועות הנלמדים, היו החיים בבית הספר די משעממים מבחינתו. העובדה שהוריו ומוריו לא ממש ידעו כיצד להתמודד עם היצירתיות הבלתי נדלית שלו, התוצאה הבלתי נמנעת הייתה שהוא ספג גערות ללא הפסקה, דבר שגרם לו כנגד לייצר עוד רעיונות כיצד להפוך את השיעורים המשעממים לתעלולים שיכניסו קצת צבע לחיי הכיתה האפרוריים.
בכל פעם זה היה בגלל תעלול כזה או אחר שגרם למורה לצאת מכליו ולשלוח את ארתור החוצה, לזמן את הוריו ועוד שאר עונשים שנהגו המורים בכל הדורות להעניש באמצעותם את תלמידיהם, רק בגלל העובדה שכבר עברו שנים רבות מאז הם עצמם היו ילדים, דבר שגרם להם לשכוח שלא תמיד בעונשים הללו באמת יש תועלת.
כך ארתור היה ממציא בכל פעם ביצירתיות תעלול קונדסי אחר, ולעיתים עד כדי שהוא היה מופתע מהמקוריות של עצמו.
באותו בוקר התעורר ארתור לשמע קולו הצוהל של אביו שהכריז בקול גדול שסוף סוף נתפס העכבר שהסתובב בביתם בימים האחרונים, העכבר כרסם ונגס בכל דבר מאכל שהיה בבית ואפילו בארונות הבגדים.
במשך שבועיים שלמים הצליח העכבר הקטנטן לברוח מכל המלכודות שהציבו עבורו ללא הצלחה, והבוקר קרה הנס והעכבר הקטנטן נתפס, אביו של ארתור השליך את העכבר לפח האשפה, אבל לא ילד כארתור ירשה לעצמו לוותר על האוצר שנפל לידיו בדמות העכבר הקטן, ואכן ברגע לאחר שאביו יצא מהבית, קפץ ארתור אל הפח לקח את המלכודת הדביקה שעליה העכבר השבוי, והכניס אותו לקופסה קטנה. בעיני רוחו הוא כבר ראה את מה שהולך לקרות לאחר שתוכניתו תצא אל הפועל, אבל גם הוא לא חשב שהמציאות תעלה על כל דמיון.
בשיעור הראשון ישב ארתור והמתין בקוצר רוח לרגע שבו יפתח המורה המבוגר את המגירה שמתחת לשולחנו, והנה הגיע הרגע שבו היה צריך המורה להוציא מן המגירה את היומן ואז זה קרה, העכבר הקטן שרק חיכה לרגע בו יחלצו אותו מהמגירה הצפופה קפץ משם במהירות והחל לקפוץ מצד לצד בכיתה הצפופה, המורה המפוחד עלה על שולחנו לקול צחוקם של ילדי הכיתה שהחלו לרדוף אחר העכבר הקטן בכל הכיתה כשהם הופכים את כל הנקרה בדרכם, לכולם היה ברור כיצד הגיע העכבר הקטנטן אל המגירה וכאשר נקרא ארתור לחדרו של מנהל בית הספר הוא אפילו לא ניסה להכחיש את המיוחס לו, ורק קיווה שהעונש שיקבל הפעם יהיה נסבל.
"ארתור, הפעם עברת כל גבול!" הביט בו המנהל הקשוח במבט חודר: "והפעם אתה תקבל עונש באמת חמור!" הוסיף, וארתור לקח נשימה עמוקה והמתין לבאות. "כבר חודשים ארוכים שחצר בית הספר זקוקה לשיפוץ, הצבע כבר התקלף מעל הגדרות שסביב בית הספר וכעת הגיע הזמן לצבוע אותה מחדש" הוא הביט לתוך עיניו של ארתור והמשיך. "בזמן שילדי הכיתה ישבו וילמדו בכיתה הנעימה והקרירה, אתה ארתור תיאלץ בגלל המעשה החמור שעשית לצבוע את הגדר כולה ורק כאשר תסיים לצבוע את כל גדרות בית הספר, אתה רשאי לשוב אל הכיתה. ברור לך?" שאל המנהל ואפילו לא המתין לתשובה, הוא הראה לארתור היכן נמצאים דליי הצבע הגדולים וביקש ממנו להתחיל מיד בביצוע העונש.
ארתור לא התמהמה ומיד התחיל בעבודה, הוא עמד תחת השמש הקופחת על ראשו והחל לצבוע מטר אחר מטר. "ארתור איזה עונש חטפת הפעם, אה?" היה זה ג'ו חברו מהכיתה שבדיוק יצא להפסקה. ארתור הביט בו לרגע וחייך, "ממש לא עונש, אני דווקא ממש אוהב לצבוע והנה קיבלתי הזדמנות לעשות זאת!". ג'ו היה מופתע לרגע אבל לאחר רגע הוא הודה שהוא פשוט מקנא בעונש. "ארתור, האמת היא שגם אני מאוד אוהב לצבוע, אולי תיתן לי גם לצבוע כמה מטרים?" "מה פתאום?!" ארתור היה נחרץ, אבל ג'ו לא התכוון לוותר: "ארתור בבקשה, רק מטר שניים!" ארתור התקרב אל ג'ו ולחש לעברו. "ראיתי שהבאת היום שני תפוחים עסיסיים, תן לי תפוח אחד ויש לך שלושה מטרים לצביעה". ג'ו רץ אל הכיתה והגיע עם התפוח, וקיבל לידיו בתמורה את מברשת הצבע, ארתור שרגיל היה לאכול תפוחים מסוג ג' התענג על התפוח העסיסי של ג'ו, ואילו ג'ו מצדו נהנה מכל רגע במלאכת הצביעה.
מהר מאוד נפוצה השמועה בבית הספר, שמי שיציע את התשלום הנכון והמתאים יאפשר לו ארתור לצבוע כמה מטרים בגדר הארוכה, וכך התחיל להתמלא תיקו של ארתור, שלא הפסיק לשדר לילדים שהוא נהנה מהעבודה שקיבל ומבחינתו זה לא עונש, עד כדי כך שבסופו של יום היה תיקו של ארתור עמוס מהעוגה הטריה שקיבל ומצמד התפוחים האדומים והאגס העסיסי ועוד כל מיני הפתעות שהצליח ארתור להשיג – רק בגלל שהוא עצמו הרגיש שצביעת הגדר היא ממש לא עונש מבחינתו ולשדר את המסר הזה לכל חבריו שהיו מוכנים לעמוד תחת השמש הקופחת, רק כדי לשאת ביחד איתו את העונש ועוד לשלם על כך… 
במקרים רבים מבט חיובי יכול לשנות עבורך את התמונה כולה. המשפט העממי שאומר 'הכול בראש' מקבל משמעות אחרת, כאשר מבט שונה על תמונת המצב שבה אתה נמצא – יכול להפוך את הרע לטוב וגם את העונש המציק והכואב, לחוויה נעימה שאחרים מוכנים לשלם כדי להפוך לחלק ממנה
