חבורת הסטודנטים הייתה בעיצומו של ויכוח סוער. כסטודנטים לרפואה, הם אמורים להתחיל את ההתמחות בשבועות הקרובים בבית החולים, כדי להתנסות בחומר הרפואי שלמדו במשך שנים. הם כבר חיכו לרגע שבו יוכלו להתמחות אצל פרופסור חגי, שהיה המומחה בה"א הידיעה בבית החולים. הם ידעו היטב שכל סטודנט שיסיים את הכשרתו אצל פרופסור חגי יהיה מקצוען, שהרי שמו של פרופסור חגי הולך לפניו.
"אני לא ממליץ לכם לבקש שהוא ילמד אתכם", אמר תומר, אחד הסטודנטים שגדול מהם בכמה שנים. "למה?" חבורת הסטודנטים הייתה נסערת. "גם אם לא התקבלת אליו, אתה לא צריך למנוע מאחרים ללמוד אצלו!"
"אתם לא מבינים את הסיפור…" תומר הרים את קולו, מנסה לגבור על קולות הסטודנטים הנסערים. "אני למדתי אצלו! אבל כולם פורשים ממנו באיזשהו שלב, בדרך כלל בשלב מוקדם".
"אין סיכוי!" מאור נד בראשו. "פרופסור חגי הוא הכי טוב מכולם", תומר המשיך לחייך. "מה שאתם חושבים. אני ניסיתי לעזור לכם, בכל אופן אם תחליפו פרופסור, אל תשכחו לעדכן אותי!"
אבל כבר ביום הראשון הם חשו בחוסר נוחות והתחילו להבין למה התכוון תומר, אך ניסו להדחיק זאת. התחושה הראשונה הבלתי נעימה החלה כאשר הפרופסור הביט בהם בנוקשות ואמר: "כאשר ניגשים לחולה, הידיים חייבות להיות בכפפות. כשמסיימים את הטיפול, רוחצים ידיים". הוא המשיך לדבר, לפרט את הכללים, הסטודנטים הנהנו. הם יודעים זאת, כמובן. פרופסור חגי סיים את דבריו, "קדימה, בואו אחריי!"
הם ניגשו לאחד החדרים יחד עם הפרופסור שבדק את מעשיהם, מוודא שהם לובשים חלוק ועוטים כפפות. הוא עצמו ניגש לחולה בלי אמצעי הגנה למרות שהחולה היה בבידוד והסטודנטים החליפו ביניהם מבטים.
זה נמשך כך ללא הפסקה. הפרופסור אסר עליהם לאכול תוך כדי עבודה, אך הוא עצמו אכל. הוא ציווה עליהם לדבר בנימוס, אך הוא עצמו לא נהג כך. הסטודנטים זכרו את אזהרותיו של תומר, אבל התעקשו ולא ביקשו להחליף פרופסור.
"המצב לא יכול להימשך ככה!" אמר אריאל בתסכול. "צודק. לא מסוגל לשמוע אותו צועק עלינו לשטוף ידיים בעוד אנחנו לא רואים אותו שוטף את הידיים כמונו…" הסטודנטים היו המומים ונזעמים.
"אני רוצה לפרוש", טל נאנח. "זה יהיה צעד חכם עבורנו". אבל אז מאור הציע: "אני חושב שנלך לדבר איתו, נסביר לו את הצד שלנו". טל ניגש למשרדו של פרופסור חגי וביקש לתאם פגישה עבורו ועבור חבריו להתמחות.
למחרת בבוקר, כשנכנסו למשרדו של הפרופסור, הם הרגישו אי נוחות כאשר ראו לצידו את תומר, הסטודנט הוותיק שניסה ככל יכולתו לשכנע אותם שלא להתמחות אצל פרופסור חגי. הם הרגישו אי נעימות גדולה והביטו בו בעיניים מאשימות. הוא הביט בהם בשתיקה.
"אז גם לכם מפריעה ההתנהגות שלי? שרק לכם אני מעיר, אבל לכאורה עושה מה שחושב לנכון ולא כפי הכללים שאני מלמד אתכם?" פרופסור חגי היה ישיר ובוטה.
הם הנהנו בראשיהם במבוכה. להפתעתם, פרופסור חגי חייך: "אני שמח לומר לכם, שחיכיתי לרגע הזה. תומר, שיושב כאן לצידי, הכין אתכם שהולך להיות לכם קשה, אבל לא ידעתי אם באמת יהיה לכם האומץ והכנות לבוא ולומר את האמת גם בפני פרופסור מכובד ונערץ. אני שמח שיש לכם את היכולות הללו. שלא תחשבו לרגע שאכן עברתי על התקנות… גרמתי לכם לחשוב כך, כדי להעיר אצלכם את תחושת הצדק, לראות אם לכם כרופאים בעתיד, יהיה אומץ לעמוד על דעתכם הרפואית כשהיא נכונה וצודקת, גם מול גדולים ומומחים מכם. כל הכבוד לכם, סטודנטים יקרים, ברגע זה התחלתם רשמית את ההתמחות האמיתית…"
בפרשת השבוע משה רבנו מוכיח את עם ישראל על חטאי העבר ומציב להם תמרורי אזהרה לעתיד. כך הוא מלמד אותנו שמי שבאמת אוהב את זולתו צריך למצוא את הדרך להוכיח אותו, גם אם זו לא משימה נעימה, מכוח הערבות ההדדית. אולם אין בכך אישור להיות ביקורתי ושיפוטי כלפי היקרים לנו, אלא אדרבה – יש להשקיע מחשבה רבה ובירור ולדעת מתי זה נכון, ומתי עדיף לשתוק.
