הרמן יצא מהמפעל באפיסת כוחות. הוא הביט בבקתות של 'שליבן' – העיירה שניצבה מעבר למתחם המגודר. "האם יש עדיין חיים רגילים במלחמה הנוראה הזאת?" הרהר בליבו. רוב הזמן לא הייתה להרמן אפילו דקה מיותרת למחשבות. העבודה במפעל הפצצות הגרמני דרשה את כל כוחותיו. המפעל שכן בפאתי העיירה הגרמנית, עבדו בו אסירים שהובאו ממחנות הריכוז בפולין. העבודה במפעל התבצעה בעיקר בלילות, וביום נותרו לאסירים שעות ספורות לישון. מנהל העבודה היה קצין גרמני אכזר, שהיה מעביד את האסירים ללא רחמים. נוסף לעבודה המאומצת בפסי הייצור, נאלצו האסירים גם לסחוב ארגזים כבדים ולהטעין אותם על משאיות צבא. לא הייתה כמעט דקה למנוחה. בסיום המשמרת היה הרמן נופל על הדרגש כמו שק עצמות, כל גופו כאב. בן שש עשרה היה בסך הכול. מהוריו נאלץ להיפרד כמה חודשים קודם לכן, וליבו ניבא לו רעות בקשר למצבם.
אך הנורא מכול היה הרעב שהיה אורח קבע במהלך העבודה. פעמיים ביום בלבד ניתנה ארוחה – מעט לחם ומרגרינה בבוקר ומרק דלוח בערב. זה לא השביע כלל, הרעב ניקר כל הזמן והמחשבות על האוכל לא הרפו לרגע והטריפו את הדעת.
באחד הימים, בעת שסחב הרמן את אחד מארגזי החימוש, נפל הארגז ותכולתו התפזרה לכל עבר. הקצין השתולל מזעם. כעונש לא קיבל הרמן באותו יום את ארוחת הבוקר הדלה. הוא נפל על מיטתו מרוט ומורעב. בחלומו ראה הרמן את אימו המביטה בו בדאגה ואורזת עבורו מצרכים, "אני שולחת לך אוכל", קראה האם ונעלמה.
למחרת בבוקר הצליח הרמן לחמוק לכמה דקות החוצה. הוא הביט בעצים הסמוכים לגדר התיל. לפתע צדה עינו דמות של ילדה כבת ארבע עשרה המסתתרת מאחורי אחד העצים. כשראתה אותו התרוממה הילדה וזרקה לעברו תפוח. הרמן רץ, תפס את התפוח ונגס בו במהירות, "מחר באותה שעה", קראה לעברו הילדה. גם למחרת הייתה הילדה באותו מקום. הפעם נזרקה לעברו לחמנייה. כך כל יום במשך שבעה חודשים תמימים הייתה הילדה מגיעה למקום המסתור ושולחת לעברו מאכלים קטנים. הרמן לא הכירה, אך הוא ידע כי ללא עזרתה הוא לא היה מחזיק מעמד.
"זהו היום האחרון לעבודתכם כאן!" רעם קולו של הקצין הגרמני, "מחר תישלחו כולכם למחנה ההשמדה טרזיינשטאט". באותו יום, כשקיבל הרמן את משלוח המזון היומי, קרא לעבר הילדה: "זה היום האחרון שלנו כאן, אין לך מה לבוא יותר! תודה לך!"
הרמן שרד בקושי את זוועות השואה האיומה. הוא התגלגל ממחנה למחנה ופעמים רבות ניצל בנס. כשנסתיימה המלחמה הבין הרמן שהוא נותר לבדו ושאין לו עוד מה לחפש באדמת אירופה החרוכה. יחד עם כמה פליטים הצליח להגר לאמריקה הגדולה, שם הוא ציפה שיוכל להשתקם, להקים משפחה ולבנות את עתידו. אך העתיד לא האיר לו פנים, והוא התגלגל מעבודה לעבודה ובקושי הצליח לשרוד. חבר טוב ניסה לעזור לו לנסות להקים משפחה, אך הרמן לא מצא את האישה המתאימה לו.
עשר שנים לאחר סיום המלחמה מצא הרמן את עצמו צועד מיואש לבדו בלב שדרת וורמונט בוושינגטון. לא הרחק ממנו עמדה אנדרטת הלוחמים השחורים. קבוצת תיירים עמדה סביבה והאזינה בקשב רב לדברי מדריך אמריקאי בעל כובע רחב שוליים. "אנדרטה זו מסמלת זמנים רחוקים ואפלים, תקופות שבהן העבדות שלטה באמריקה, העבדים היו אנשים ללא זכויות מינימליות, והם עבדו למעלה מכוחותיהם", קרא המדריך. הרמן הביט במדריך, דבריו הזכירו לו את תקופת המלחמה. "התקופות הללו חלפו מן העולם כבר לפני מאה שנה. לא עוד!" קרא המדריך בפאתוס. הרמן התקרב אל קבוצת התיירים, עיניו מלאו דמעות. הוא הבין היטב מהי המשמעות של העבדות. הזיכרונות הציפו אותו באחת: ארגזי התחמושת, הגדרות, הקצינים הגרמנים והרעב המציק. הרמן התיישב בחוסר כוח על ספסל אבן סמוך, אחד מן התיירים הבחין בו והושיט לעברו בקבוק מים. הרמן הודה לו ולגם מהמים בשקיקה.
המדריך התרחק ועימו קבוצת התיירים. אישה צעירה עטופה במטפחת נשארה עומדת כמו מאובנת בסמוך לאנדרטה. היא אחזה בממחטה וניגבה את עיניה הדומעות. "למה את לא מתקדמת עם שאר הקבוצה? הם מתרחקים", קרא הרמן לעברה. האישה שתקה. לפתע היא אמרה בלחש: "עבדות לא הייתה רק לפני שנים רבות, אני ראיתי עבדים!" הרמן הופתע. הוא התקרב לעברה. "הם היו עובדים בימים ובלילות, סוחבים משקלים למעלה מכוחותיהם, רזים, לבושים בגדי אסירים". האישה פרצה בבכי. "היינו משפחה יהודית שהתחזתה לנוצרית, איש לא ידע את הסוד, גרנו בעיירה גרמנית קטנה, ילדה צעירה הייתי ולא יכולתי לראות את הסבל של האסירים היהודים, הסתכנתי ובמשך כמה חודשים הייתי זורקת לאסיר חלוש מנות אוכל קטנות עד אשר הוא נשלח למחנה ההשמדה". הרמן קפא על מקומו. "מה היה שמה של העיירה?" קרא בקול חנוק. "שליבן", ענתה האישה.
*
הרמן נשא את ארנה לאישה והם זכו להקים משפחה ולחיות ביחד יותר מחמישים שנה. ארנה זכתה בפעם השנייה להעניק להרמן חיים חדשים.
*
הרגישות לזולת, האכפתיות, הרצון לעזור, הם המאפיינים האמיתיים שלנו כבני אדם. רק מתוך רגישות אמיתית ואכפתיות עמוקה אפשר להאיר את המציאות, וגם אם היא נראית חשוכה מאוד, בסופו של דבר האור הטוב ינצח ויאיר את העולם כולו.