השעה הייתה מוקדמת בבוקר כאשר טוביה יצא החוצה מביתו לעבר הגינה הגדולה. הוא היה עייף מחמישה חודשים מסיביים של שיפוצים מקיפים שערך בווילה שבבעלותו, אבל כעת הכול הסתיים. השיפוצים מאחוריו, ענני האבק והפסולת פונו מהבית והוא עבר ניקיון יסודי. כעת הוא היה יכול לצאת לגינה ולשאוף אוויר לרווחה.
שיטוט קצר בגינה שטופת השמש הוריד שוב לטוביה את מצב הרוח לקרקע. מתברר שבזמן השיפוץ שערך, גם השכן מהווילה ממול לא טמן את ידיו בצלחת ובנה קומה נוספת עם מרפסת גדולה שמשקיפה ישירות לתוך החצר שלו. טוביה עשה עוד כמה סיבובים קצרים בחצר וחזר לתוך הבית בהחלטה נחושה לשתול ליד הגדר עצי ברוש שיסתירו את השכנים שמולו ויעניקו לו את הפרטיות המתבקשת.
שעה לאחר מכן יצא טוביה לעבר המשתלה הקרובה. הוא נכנס פנימה וביקש מבעל המשתלה: "תן לי בבקשה שנים־עשר שתילים של עצי ברוש, כאלו שיצמחו במהירות ליד הגדר שלי ויוכלו להסתיר את החצר שלי מעיניים בלתי־רצויות".
בעל המשתלה הנהן בהבנה, ובתוך דקות ספורות יצא טוביה החוצה כשבידיו קרטון שבתוכו שתים־עשרה אדניות של שתילי עצי ברוש. הוא הגיע הביתה, החל לחפור את הגומות הנדרשות בקרקע כדי לשתול את העצים בצורה הטובה ביותר. לאחר שעתיים של עבודה הביט טוביה בסיפוק לעבר ערמות החול הקטנות הצמודות לגדר שבצד הווילה, והיה מרוצה. שנים־עשר שתילים נזרעו באדמה. כעת נותר רק להשקות אותם כראוי ולהמתין בסבלנות שיצמחו לגובה ויעניקו לו שקט מהשכנים ויישוב הדעת.
בתוך חודשים ספורים החלו העצים לצמוח ולהתנשא כלפי מעלה. ככל שחלף הזמן, הטיפול המסור שהעניק להם טוביה נתן בהם את אותותיו. העצים המריאו. הם היו ישרים, התנשאו כלפי מעלה והחלו להסתיר את המרפסת של השכן מהווילה הצמודה. רק עץ אחד התנהל בצורה מוזרה: במקום לצמוח לגובה כמו שאר העצים הוא החל לצמוח לצדדים. בהתחלה עוד חשב טוביה שחסר רק להצמיד לו מקל כדי ליישר את העץ, אבל הזמן שחלף הוכיח לו שגם המקל שהוצמד לעץ הסורר לא עשה את העבודה, ועדיין ענפיו של העץ החלו לצמוח לכל הכיוונים בצורה רוחבית ולא התנשאו כלפי מעלה ככל העצים האחרים.
"אני הולך לטפל בעץ הזה אחת ולתמיד!" חשב טוביה לעצמו בכעס. העץ הזה היה ממוקם בנקודה קריטית באמצע הגדר והרס לו את גדר עצי הברוש שהקים לעצמו במחשבותיו. הוא החליט שהגיע הזמן לגזום עת העץ הסורר וליישר את הענפים שצומחים להם לכל כיוון אפשרי, חוץ מלמעלה – הכיוון שאליו הם אמורים לצמוח מלכתחילה.
טוביה נכנס למחסן העצים, שלף משם מסור חשמלי והחל להתקרב לכיוון העץ. רעש המסור החשמלי המטרטר בגינתו של טוביה הזעיק החוצה את השכן מהווילה ממול. הוא עמד במרפסת הווילה, צפה בטוביה מתקרב לעבר העץ עם המסור, וזעק לעברו: "היי, עצור! מה אתה עושה? למה אתה רוצה לחתוך את העץ?"
"העץ הזה לא צומח ישר כמו העצים האחרים", החווה טוביה בידו על העץ. "לכן אני הולך לגזום אותו, כדי שהוא ילמד להתיישר!"
"אבל אסור לחתוך סתם את העץ!" צעק לעברו השכן. "תצמיד לו עוד כמה מקלות, בסוף הוא יתיישר!" טוביה הנהן בראשו, הוריד את המסור והחליט לתת לעץ עוד צ'אנס. אחרי כמה שבועות ראה טוביה ששוב המקלות אינם עוזרים. הוא יצא החוצה לעבר העץ כשבידיו המסור המטרטר.
"אמרתי לך, אסור לחתוך את העץ סתם!" שוב הזדעק השכן מהמרפסת. "אבל זה לא סתם, הוא לא צומח לגובה אלא לרוחב, הוא מפריע לי!" צעק טוביה בחזרה. "מי אמר שהוא מפריע לך? אולי אתה זה שמפריע לו לצמוח?"
"אני לא מפריע לו בכלל!" התגונן טוביה. "בכל מקרה, אתה – שב בשקט ותן לי לחתוך לו את הענפים שצומחים לרוחב!" השכן נכנס פנימה בהשלמה, וטוביה חתך את הענפים המעצבנים. הוא השאיר רק את אלו שחשב שהם יוכלו להתיישר כלפי מעלה. כל השאר נחתכו ביעילות, וטוביה היה בטוח שהנה, כעת העץ יתחיל לצמוח ממש כמו העצים האחרים שבשורה.
ההפתעה ציפתה לו אחרי כמה שבועות: ענפיו של העץ שוב צמחו לרוחב, הפעם בצורה רוחבית, והתפזרו יותר לצדדים. שום ענף מאלו שהוא קיווה שיצמח כלפי מעלה, לא התרומם. העץ צמח בחופשיות לצדדים. במשך עוד כמה פעמים חתך טוביה את הענפים, עד שהתייאש והבין שהעץ הזה שונה מכל העצים האחרים.
לבסוף, כשפקעה סבלנותו, הוא חזר לבעל המשתלה ואמר: "תקשיב ידידי, קניתי ממך שנים־עשר שתילים של עצי ברוש, כולם צמחו בצורה יוצאת מן הכלל. רק אחד מהם – הענפים שלו צומחים לצדדים והוא מפריע לי. אתה יכול להסביר לי למה העץ הזה שונה מכל שאר השתילים?" הוא שלף כמה ענפים מהגיזום האחרון והראה אותם לבעל המשתלה.
"חתכת אותם?" התפלא בעל המשתלה. "חבל שחתכת, העץ הזה בכלל לא עץ ברוש – זה עץ אזדרכת שהשתיל שלו דומה מאוד לברוש והענפים שלו צומחים לרוחב. אגב, זה בדיוק היופי של העץ בצמיחה המיוחדת שלו. מי אמר שהעץ הזה מפריע לך? אולי אתה זה שהפריע לו לצמוח כמו שהוא אמור לגדול?"
לפעמים אנחנו בטוחים שאנו מבינים הכול ושהעולם צריך להתנהל לפי התוכנית שמסודרת לנו בראש, אבל הרבה פעמים אנחנו מגלים שלא רק שאנחנו לא מבינים – אנחנו בעיקר מפריעים לסדר האלוקי שמנהל את הבריאה. חג הסוכות הוא הדוגמה המוחשית לכך: לצאת מהבית ולהתגורר במשך שבוע בדיור עראי – אבל מנגד להבין, שאנחנו לא אלו שמנהלים את העולם ולזכור את הניסים שעושה לנו הבורא בכל רגע מחדש, גם אם אנחנו לא מבינים את המתרחש.
