קוביקוב מוכר ספרים

מבט אל החיים

החנות השקטה והמאובקת ששכנה בפאתי השדרה הישנה, ידעה ימים טובים יותר. ערמות הספרים הישנים שעמדו קפואים בזמן ומלאי אבק לא עוררו חשק בקונים הבודדים שנכנסו פנימה לנבור בין הערמות, כדי למצוא ספר קריאה. מה שעדיין שמר על תנועת לקוחות שעדיין נכנסו לחנות, היו מדפי הספרים עם הפרמקופיאות (ספרי התקנות להכנת צמחי מרפא) הגרמניות והאוסטרליות הישנות להכנת שיקויים מצמחי מרפא שהיו קיימות בחנות, כך שמדי פעם רוקחים ואנשי מקצוע היו נכנסים פנימה כדי לרכוש ידע בתחום.

המוכר ניצב באופן קבוע תמיד מאחורי הדלפק הישן, שקוע בספר עתיק ולא גילה עניין מיוחד בלקוחותיו. כזה היה הטיפוס שנקרא קוביקוב מוכר ספרים, מאז שהיה פותח את החנות בבוקר היה שוקע באחד הספרים, ומצדו כך נראה, היה מעדיף שהלקוחות יסתדרו בעצמם.

הדבר היחיד שהיה מוציא אותו משלוותו היו ילדי בית הספר הסמוך. הם היו מגיעים לפתח הדלת, נוקשים בה או מפילים את ערמות הספרים שבפתח ובורחים. מאות פעמים, הטריח את עצמו קוביקוב מוכר ספרים לקום ולרדוף אחרי הילדים הסוררים שהפריעו את מנוחתו, אבל השגרה מעולם לא השתנתה. הילדים היו מציקים לקוביקוב, הוא היה כועס וצועק והם היו בורחים. הילדים היו מתחלפים כמובן במשך השנים, רק קוביקוב נשאר במקומו הקבוע בחנות הספרים הישנה.

אבל הייתה תקופה שאותה קוביקוב לא שכח מעולם. הייתה זו התקופה שבה בראש חבורת המציקים היה ילד שובב במיוחד בשם אופיר – הוא היה מגיע בתדירות של עשרות פעמים ביום. באותו זמן חייו של קוביקוב הפכו לבלתי נסבלים. אבל עם הזמן אופיר הפסיק את ההצקות, וקוביקוב חזר לשגרת חייו מאחורי ערמות הספרים.
שתים עשרה שנים חלפו מאז, עד לאותו יום שאופיר שכבר היה בחור כבן שבע עשרה החל לחוש ברע. כאבי גב שהלכו והתפשטו לכל אורך עמוד השדרה, החמירו מיום ליום והם היו בלתי נסבלים. עד שאחד הפרופסורים אבחן את הבעיה בסיומם של הבדיקות: "אתה סובל ממיאילופטיה צווארית!"
"מה זה הדבר הזה?" שאל אופיר בחרדה לשמע השם המוזר, שקשה אפילו להגות אותו כראוי. "המחלה הזאת מתאפיינת בהפרעה נוירולוגית המשפיעה על הגפיים, במצבים מתקדמים עלולה להתפתח חולשה קשה של השרירים בגפיים עד שלא ניתן ללכת…" הסביר הפרופסור. "מה אפשר לעשות כדי לטפל במחלה הזאת?" שאל אופיר בחולשה והוריו מחו את דמעותיהם. "צריך לנתח כמובן, אבל אי אפשר לדעת מה יקרה או לעצור את התסמינים עד לאחר הניתוח", הבהיר הפרופסור.
אופיר יצא אך בקושי מחדרו של הפרופסור. עולמו חשך עליו. מנער צעיר שכל החיים לפניו, הוא עומד להפוך לנכה בכיסא גלגלים? לאחר ביקור אצל מומחים, המליצו כמה מהם לגשת לנטורופת מבוגר שמתמחה בטיפול בצמחי מרפא. הוא הגיע אל הנטורופת והציג בפניו את הבדיקות וציפה לשמוע את דבריו.
"יש דרך לעצור את התפשטות המחלה, באמצעות הכנת מרשם של מספר צמחי מרפא נדירים שקיימים בפרמקופיאות האוסטרליות, אבל לצערי אני כבר מבוגר ואין לי יכולת ללכת לעיין בפרמקופיאה. אם אתה רוצה שאעשה זאת, תצטרך ללכת בעצמך כדי למצוא את המרשם ולהביא לי לכאן את הצמחים…"
"איפה זה נמצא?" שאל אופיר. "אתה יודע איפה נמצאת החנות של קוביקוב מוכר ספרים?" שאל הנטורופת הזקן. "הוא היחיד באזור שמחזיק את הפרמקופיאות האוסטרליות, תצטרך ללכת אליו כדי להוציא את המרשם ולאחר מכן לקנות את הצמחים…"
"אההה" המהם אופיר. "אתה רוצה שאסביר לך איפה החנות הזאת נמצאת?" הוא שאל לאחר שלא זכה למענה. "לא, אין צורך אני מכיר את החנות הזאת טוב, יותר מדיי טוב…" גמגם ויצא מהחדר בתחושת תסכול.
יומיים שלמים הסתגר אופיר בחדרו וסירב לצאת החוצה. לבסוף, הוא אזר אומץ ועשה את דרכו בעצלתיים לחנות של קוביקוב מוכר ספרים. ברגע שהוא נכנס פנימה המבט המזוגג בהה בו במשך מספר שניות, ואז קוביקוב התרומם ממקומו בשאגה: "לא נרגעת עד היום? שוב באת לכאן כדי למרר לי את החיים?"

"לא" עמדו דמעות בעיניו של אופיר. "אני מבקש ממך קוביקוב, אל תגרש אותי מכאן. למרות שמגיע לי…" קוביקוב נעמד על רגליו הגרומות ונופף במקלו הישן. "צריך לשבור את כל העצמות שלך!" נהם כארי בסוגר. "אני מתחנן קוביקוב, תעשה לי מה שאתה רוצה. אני חייב להסתכל בפרמקופיאה האוסטרלית בשביל מרשם לעצור את המחלה שמקננת לי בעמוד השדרה. בבקשה ממך קוביקוב, אני מתחנן אליך – החיים שלי תלויים בזה!"

קוביקוב נעצר לרגע ובהה בו במבטו המזוגג, ואז לפתע התעשת לרגע. "ממה אתה סובל?" שאל בנימה של התעניינות. "אני סובל ממיאלופטיה צווארית" השיב אופיר כשדמעות זולגות על לחייו. "אני מבין" אמר בשקט. "בטח הגעת לכאן כדי לראות את המרשם שיכול לעצור את המחלה שלך…"
אופיר הנהן בראשו והדמעות המשיכו לזלוג על לחייו. "אתה יודע במשך שנים סבלתי ממך, תחשוב לרגע: אולי המחלה הזאת שלך, הגיעה בגלל כל הסבל שגרמת לי? חשבת על זה פעם?" אופיר הנהן בראשו לשלילה וקוביקוב המשיך: "עכשיו שאתה בחור צעיר והחיים לפניך, אני רואה שלמדת את הלקח לחיים. אני מאחל לך רפואה שלימה ובוודאי אתה יכול לראות את המרשם של הצמחים, אני מוחל לך בלב שלם ומאחל לך רק בריאות…"
אופיר לא יכל לדבר, הלקח בער בעצמותיו ונצרב על לחייו ככוויות. הוא ניגש פנימה ורשם לעצמו את המרשם ויצא בשתיקה מהחנות, לא לפני שביקש שוב את סליחתו.
חודש לאחר מכן, בבדיקות הבאות הגיעו התוצאות: המחלה נעצרה כמעט לחלוטין. לא משהו שניתן להסביר מבחינה רפואית, אבל אופיר ידע היטב שסליחתו של קוביקוב הזקן – היא זאת שריפאה אותו והעמידה אותו על רגליו בחזרה…

לכל מעשה שלנו יש תוצאה. לא תמיד אנחנו יודעים איך ולא תמיד אנחנו מבינים למה. אבל חכמינו מלמדים אותנו כי המציאות שפוגשת אותנו קשורה באופן ישיר למעשים שלנו. ולכן, אנחנו נדרשים לנקות את עצמנו ללא הרף בתהליך של תשובה וסליחה, ובעיקר לקראת יום הכיפורים שהוא מתנת הבורא לכפר למי שרוצה באמת להתנקות. אלא שעלינו לזכור את דברי חכמים: 'אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו'. זה לא מספיק להצטער ולהתחרט, אם פגענו בזולת עלינו לעשות כל מה שנדרש כדי לקבל את סליחתו. וכאשר נקבל את סליחתו, יוכל יום הכיפורים לעשות את שלו ולנקות אותנו באמת. ונזכה לגמר חתימה טובה.

מעונין להצטרף להפצת עלון 'שלום לעם'?

אולי יעניין אותך גם

מבט אל החיים

סיבה ומסובב

מבט אל החיים

סופו של רברבן

מבט אל החיים

פשוט להתחיל

מבט אל החיים

לסגור את הפער

מבט אל החיים

אחיזת עיניים

להנצחה או הקדשה בעלון 'שלום לעם'