היה זה עוד יום רגיל עבור כריס פראט. הוא יצא מביתו ועשה את דרכו כמדי בוקר למקום עבודתו בבניין הבורסה. התנועה זרמה לצידו בעצלתיים, והמולת הרחוב המתעורר ליום חדש מילאה את אוזניו. הוא היה עסוק במחשבות כיצד לתעדף את המשימות הרבות שממתינות לו על שולחן העבודה, ותוך דקות מספר כבר עמד בהצטלבות הרחובות, כדי לחצות את הכביש ולעלות לעבר משרדו שבבניין הבורסה.
כשעמד במעבר החצייה ושמע את הקול, חשב שאוזניו מתעתעות בו. הוא אימץ את אוזניו ושמע זאת בבירור: "כריסטופר! כריסטופר!" מישהו קרא בשמו המלא, אבל לא סתם
מישהו, זה היה קולו של אביו. ה
דבר היה מוזר מאוד עבורו בשל העובדה שאביו מצא את מותו בתאונת דיג בדרום אמריקה כאשר היה ילד בן עשר.
כריס ניסה לסלק את המחשבות שהשתוללו בראשו והמשיך ללכת. "אני חייב להקפיד על זמני שינה שפויים יותר", מלמל לעצמו וחזר לחשוב על סדר יומו העמוס. המשך היום עבר ללא התרחשויות מיוחדות, למעט הפיצוץ של פחית הקולה של ג'יימס עמיתו ושותפו שהתיזה את הנוזל הדביק והתוסס לכל עבר.
כריס שיתף את ג'יימס בחוויה המוזרה שחווה באותו בוקר, וגם חברו הצביע על כך שחוסר בשעות שינה יכול לגרום להזיות מהסוג הזה. "אפשרות נוספת היא שהטראומה מהעבר שהדחקת לירכתי התו
דעה שלך, צצה פתאום ודורשת יחס, ואתה צריך לדבר עם בעל מקצוע. בנוסף לכך, כבר שלוש שנים לא יצאת לחופשה, ואולי זה הזמן לכך".
בלילה החליט כריס לאמץ את עצת ידידו ודחה את עיסוקיו השונים על מנת שיוכל לישון מוקדם מהרגיל. וכך במקום לאמץ את מוחו מול מסך המחשב הבוהק בשעות הקטנות של הלילה, שכב במיטתו וניסה להירדם. אבל הוא לא הצליח לעשות זאת, הקריאה שנשמעה באמצע הרחוב הדהדה במוחו. "כריסטופר! כריסטופר!" הוא התהפך במיטתו עוד שעות ארוכות עד ששינה נפלה עליו.
בבוקר גישש את דרכו בעיניים טרוטות אל מכונת הקפה במטבח. הוא פיזר פולי קפה על כל השיש עד שסוף סוף הצליח להפיק לעצמו אספרסו כפול. בלגימות מהירות לגם את המשקה המעורר וניסה לברר עם עצמו מה עובר עליו.
הוא התעכב קצת כדי לקרוא את כותרות עיתוני הכלכלה ואז יצא לעבר הבורסה. הוא הלך במהירות עד ההצטלבות שליד הצומת, נשם עמוקות והתקדם לעבר המקום שבו שמע את אביו קורא לו, מתוך תקווה ששום קול לא יישמע בפתאומיות. אבל להפתעתו, שוב שמע את קולו של אביו חד וברור: "כריסטופר, ילד שלי…" הוא הביט אל מקור הקול, בניין משרדים אדיר ממדים בן עשרים קומות, מעוצב בסגנון מודרני עם מתכת וזכוכיות.
הוא התלבט כמה רגעים, ואז החליט להיכנס פנימה. בחלל הקבלה המפואר ניצב דלפק שחור שמאחוריו פקיד קבלה מהודר עטוי חליפה מגוהצת ועניבת פרפר מעומלנת. "שלום אדוני, כיצד אוכל לסייע לך?" קידם את פניו בחיוך מזויף. כריסטופר חייך אליו קצרות ואמר: "אני מעוניין לדעת האם יש בבניין אדם בשם רוברט פראט", נקב בשמו של אביו.
"רק רגע, אדוני", איש הקבלה שדבק בחיוכו הפלסטי תקתק במשך כמה רגעים על המסך שמולו: "לצערי, לא מופיע אצלנו במערכת שם כזה. האם יש משהו נוסף שבו אוכל לסייע לך?".
כריס הביט סביב ומצא שלט גדול שעליו נכתבו שמות החברות ונותני השירות שהיו בעלי משרד בבניין כולל מיקומם לפי קומה וצד. הוא שיער מהיכן בערך הגיע הקול ושאל את הפקיד: "אני צריך להגיע לחברת ויניגרט. תוכל לכוון אותי בבקשה?" הפקיד כיוון אותו לעבר מעלית Bוכריס עלה לקומה החמישית. הוא מצא את עצמו במסדרון ארוך ועמוס בדלתות. "מה אעשה?" שאל את עצמו. "האם אדפוק בכל דלת ואשאל האם הוא נמצא כאן?"
הוא כבר עמד לסוב ולשוב על עקבותיו, ואז שמע שוב קול רם וברור שאי אפשר לטעות בו: "כריסטופר, ילד שלי". הוא ניגש אל הדלת שממנה בקע הקול ונקש עליה. את הדלת פתח אדם חביב. "שלום, אתה מחפש מישהו?" שאל האיש, ששמו היה ג'יימס. כריס סקר את החדר ונוכח לדעת שהוא ריק מלבד שולחן ומספר ארונות. "כן, אני חשבתי ש… אתה יודע מה? לא משנה".
"התוכי שלי מפריע לך?" שאל האיש בפנים מכורכמות, והסיט וילון שחשף יציאה למרפסת זעירה. "הוצאתי אותו החוצה כי פתאום הוא התחיל לצעוק 'כריסטופר, כריסטופר'. כנראה התוכי הזה כבר מזדקן. הבעלים הקודם שלו היה אב לילד בשם כריסטופר, כך הוא אמר לי כשמכר לי את התוכי כשקניתי אותו לפני שנים רבות בדרום אמריקה. הוא אמר שישתמש בכסף הזה כדי לדאוג לעתיד ילדו, כריסטופר. אני ממש מתנצל על כך שהתוכי שלי הפריע את מנוחתך…"
"לא, התוכי הזה לא מפריע לי בכלל…" אמר כריס בעיניים נוצצות וליטף את פלומתו הססגונית של התוכי. "אני כריסטופר, הילד שאבא שלו מכר לך את התוכי שלו על מנת לדאוג לרווחתו הכלכלית. אני שמח שקיבלתי ד"ש בדמות קולו של אבי, קול שלא שמעתי כבר עשרות שנים ארוכות…"
***
כל אחד מאתנו שומע לעיתים 'קול קורא' שמעורר אותו להתחבר לאני הפנימי שלו ושולח לו לפעמים תזכורות מהעבר הרחוק או מחוויות ישנות. חשוב לדעת להתחבר למסרים הללו שאנו מקבלים מדי פעם, לשאוב מהם כוחות ולחשוב כיצד ניתן לנצל אותם ברמה מיטבית למען העתיד.
