קערת הזהב

עוואד היה סוחר הנחושת הטוב ביותר בכל רחבי המחוז. הוא היה עובר בין כל העיירות שבאזור, כאשר היה קונה ומוכר כלי נחושת ופח ומזה הייתה פרנסתו. חוץ מעוואד, היה מצטרף אליו לסיבובי המכירה סוחר נוסף בשם ג'מאל שגם עיסוקו התבסס על סחר בכלי נחושת ופח, אבל בשונה מעוואד שהסתפק בפרנסה שהייתה מצויה לו, ג'מאל אהב לנסות ולקבל תמיד את הדברים בחינם, ותמיד השתדל לשלם כמה שפחות על הדברים שרכש.

באחד הימים הגיעו שניהם לעיירה קטנה ונידחת בפאתי המדבר. הם חילקו ביניהם את הרחובות והחלו להסתובב בין הבתים, כאשר הם מכריזים על מרכולתם בקול גדול: "כלי נחושת למכירה! כלי פח למכירה!" וכך יצאו אליהם האנשים וקנו את סחורתם שהייתה נגררת אחריהם לרוב בעגלה קטנה מעץ בת שתי גלגלים.

באחד הבתים הישנים התגוררה לה סבתא זקנה ביחד עם נכדתה. הסבתא עוד זכרה את הימים שבהם המשפחה הייתה אמידה בימי בעלה המנוח, בחלוף השנים המשפחה ירדה מנכיסה וברשותה של הסבתא הזקנה נותרה קערת זהב אחת בלבד. הסבתא שלא ידעה שהקערה הייתה מזהב, שמרה אותה כמזכרת מכיוון שבעלה המנוח נהג לאכול ממנה בזמנים הטובים. הקערה ניצבה על המדף ביחד עם כל כלי המטבח השונים.

באותה שעה חלף ליד ביתם ג'מאל הסוחר התאוותן והכריז על מרכולתו, כששמעה זאת הנכדה היא ניגשה לסבתה וביקשה: "סבתא, קני לי בבקשה כף חדשה במקום זאת השבורה!"
דמעות בצבצו בעיניה של הסבתא והיא השיבה לנכדתה: "יקירתי אין ברשותי כסף כדי לקנות לך כף חדשה, אפילו דבר מה שאוכל לקבל תמורתו כף חדשה אין לי!"

"אבל סבתא, הרי יש לנו קערה ישנה שאנו לא משתמשים בה, אולי יסכים הסוחר לקחת אותה ולתת לנו תמורתה כף חדשה?" שאלה הנכדה בתחנונים. הזקנה יצאה מפתח החצר, קראה לג'מאל והראתה לו את קערת הזהב, ושאלה: "אולי תקבל ממני את הקערה הזאת, ותיתן לילדה כף חדשה תמורתה?"

עיניו של ג'מאל נצצו בהתרגשות אבל הוא שמר על איפוק. הוא שרט את קצה הקערה בציפורניו, ומיד הבחין שהוא לא טעה – הקערה אכן מזהב! אבל הוא החליט להתחכם וכמנהגו הכריז מיד: "הקערה הזאת אינה שווה דבר!" הוא השליך אותה על הארץ וחשב לעבור שם מאוחר יותר, כך חשב – שיוכל לקבל אותה בחינם.

אבל לפי ההסכם בין עוואד לג'מאל, גם אם אחד מהם עבר כבר ברחוב מסוים – מותר לשני לעבור אחריו ולנסות להציע למכור את מרכולתו, וכך עבר עוואד והכריז על מרכולתו ברחוב שבו התגוררה הסבתא הזקנה ונכדתה כשעה לאחר שג'מאל הסוחר התאוותן עזב את המקום. "סבתא" ביקשה שוב הנכדה. "הנה הגיע לכאן סוחר אחר! אולי הוא כן יסכים לתת לנו כף חדשה, במקום הקערה?"

"אבל ילדתי" אמרה הסבתא בעצב, "שמעת כבר את הסוחר הקודם שצעק שאינה שווה דבר וזרק אותה על הארץ! אין לנו שום דבר אחר להחלפה…"

"אבל הסוחר ההוא לא נראה לי ישר במיוחד" השיבה הנכדה בתוקף. "אולי תנסי בכל זאת סבתא?" הסבתא הסכימה וקראה לעוואד לראות את הקערה, ושאלה: "האם תוכל לתת לילדה כף חדשה תמורת הקערה הזאת?" עוואד הרים את הקערה ומיד באותו רגע לפי המשקל שלה, הוא ידע שהיא מזהב, ואמר לסבתא: "כל החפצים שאני מחזיק ברשותי אינם בשווי של הקערה הזאת, איני עשיר מספיק כדי לקנות ממך את הקערה היקרה הזאת!"

"אבל אדוני" אמרה הסבתא. "אבל הסוחר הקודם שעבר כאן, אמר שאינה שווה פרוטה וזרק אותה על הארץ! אם אתה חושב שהיא שווה משהו, קח אותה מאיתנו – רק תן לילדה במקומה כף חדשה לאוכל!"

אבל עוואד לא הסכים בשום אופן, הוא השאיר לסבתא ולנכדה את כל סחורתו וכספו. והשאיר אצלו רק שמונה מטבעות בלבד להם היה זקוק על מנת לחצות את הנהר חזרה לביתו. לאחר שעות ספורות הגיע שוב ג'מאל למקום, ניגש לביתה של הסבתא הזקנה ואמר: "בואי סבתא, תראי לי שוב את הקערה! אולי בכל זאת אתן לך משהו תמורתה!"

"לא!" אמרה הסבתא. "אתה אמרת שהיא לא שווה כלום, אבל הסוחר השני שהיה כאן נתן לנו תמורתה את כל סחורתו וכספו, לך מכאן בבקשה!"

ג'מאל רקע ברגליו בכעס וצעק: "בגלל השוטה הזה הפסדתי הון! עכשיו חכי אני אתפוס אותו, חצוף שכמותו!"

"יש לך טעות!" אמרה הסבתא בשקט: "לא הפסדת את הקערה בגלל הסוחר השני – הפסדת את הקערה רק בגלל תאוות הבצע הגדולה שלך!"

ג'מאל רקע ברגליו בכעס, ועזב את המקום, הוא ידע היטב שאינו יכול לעשות דבר. וכי תאוות הבצע שלו, לימדה אותו היטב מה סופו של כל תאוותן…

הסיפור הזה מלמד אותנו, עד כמה חשוב להסתפק במה שיש לנו ולשאת ולתת באמונה. לפעמים אנחנו רוצים לבלוע את העולם ולהרוויח כמה שיותר, זה לא שאסור לנו להרוויח. אבל גם כשאנחנו סוחרים, חשוב לעשות זאת ביושר ולתת גם לצד השני להרוויח בכבוד.