"אני לא מאמין ששוב נפלנו בפח!", צעק המלך בזעם. "איך המלך אדוארדו ידע שנשלח לשם כוח צבאי?!".
"אדוני המלך", הגיב לדבריו אנטוניו, עוזרו הראשי, "אמנם המלך אדוארדו גילה את תוכניתנו ותקף את חיילינו אך עדיין ידנו על העליונה במלחמה הזאת!". המלך הנהן בראשו ורטן, "אני יודע", השיב בקול קצת פחות כועס, "אבל אדוארדו, המלך שאפילו בנים אין לו ושממלכתו תעבור בסוף למי שיתחתן עם בתו, מנסה כל הזמן להרחיב את גבולות השטח שלו עבור המלך העתידי שאפילו לא יודעים עדיין מי הוא יהיה!". שקט השתרר בחלל החדר והמלך שתק ושקע לרגע במחשבות.
"לגבי ההצלחות האחרונות שלו", הוסיף המלך כעבור מספר רגעים, "אני מרגיש כאילו שיש להם מידע מקדים. כאילו שיש בארמון מרגל שמדליף להם את הכול!". באומרו זאת עלה חיוך קל על שפתיו והוא מיהר והוסיף: "אנטוניו, אני רוצה לנצל את היותך היועץ החכם ביותר בממלכה. אמור לי כיצד אוכל למצוא את המרגל שבארמון?". העוזר שקע במחשבות וכעבור מספר דקות אמר: "עלינו לחפש את הישיבה המצומצמת ביותר ממנה הודלף מידע וכך נצמצם את כמות החשודים אותם ניאלץ לחקור".
"רעיון מצוין!", ענה המלך, "כרשם הפרוטוקולים של ישיבות המלוכה אנא בדוק את העניין בזריזות ואמור לי מהי הישיבה המצומצמת ביותר שהתקיימה לאחרונה!"
כבר באותו הערב התכוננו המלך ועוזרו לחקירת שלושת החשודים אשר הוזמנו לארמון. מפקד הצבא, מנהלת כספי הממלכה והיועץ האסטרטגי הזקן. שלושתם הוכנסו אל היכל המלך והחקירה התחילה. "לא אאריך בפרטים", פתח המלך, "תמצית העניין היא כי אחד מכם הדליף מידע סודי למלך השכן, ואני הולך לגלות מי מכם הוא האשם!". שלושת החשודים פערו את פיהם בתדהמה ונראו מבוהלים. המלך לא התרגש מתגובתם והורה להם לצאת ולהיכנס אחד – אחד. ראשון נכנס מפקד הצבא. "אדוני המלך" פתח בדבריו, "כמפקד הצבא אני דואג לחייהם של חיילי. איני יכול לדמיין מצב בו אעזור לצבא האויב לפגוע באנשיי. יתירה מכך, כמפקד צבא הדבר החשוב ביותר בעיניי הוא להירשם בספרי ההיסטוריה כמפקד גדול וראוי. וכי אתה חושב שאסכן את שמי וארגל לטובת האויב?!". "תודה!", אמר המלך, "צא בבקשה וקרא לבא אחריך בתור".
המפקד יצא והיועץ נכנס פנימה. "עברו כעשרים שנה מאז סיימת את תפקידך הצבאי", אמר לו המלך, "אולי אתה מתגעגע לחיי הפעילות ומנסה להשיג ריגוש וכסף בעזרת ריגול לטובת האויב?". "אדוני המלך", פתח הקשיש, "כבר הרווחתי את התואר 'מפקד הצבא הגיבור' ואת התואר 'המנצח הגדול של קרב דנובן'. הדבר האחרון שארצה לעשות הוא להסתכן בטינוף שמי. וכסף, כידוע לך, לא חסר לי….". המלך ועוזרו לא אמרו מילה, רק בחנו מספר שניות את פניו של היועץ המבוגר שלפניהם וביקשו שייצא ויקרא למנהלת הכספים.
"אדוני המלך", אמרה מנהלת הכספים בקול נסער, "אינני מבינה איך אתה מעלה על דעתך אפשרות שאני בוגדת במולדת ומסכנת את חיילינו שבשטח. האם שכחת שבני הגדול משרת בקו החזית ונלחם שם למען ממלכתנו? אתה באמת חושב שאסכן את חיי בני?!".
לאחר שסיימו לשמוע את דברי שלושת החשודים, ישבו המלך ועוזרו להתייעצות, בזמן שהשלושה המתינו בחדר הסמוך. "אמור לי, עוזרי החכם, כיצד ניתן לקבוע מי הוא האשם?". "שאלה מצוינת, מלכי", ענה העוזר במהירות, כאילו רק חיכה שהמלך כבר ישאל אותו את זה, "ואל דאגה – כבר חשבתי על הכול! לא ניתן להתחכם איתם כי הם כבר יודעים על החשד שלנו. לכן עלינו להשתמש בנשק החזק ביותר של ממלכתנו: נחייב אותם להישבע בשבועת התנינים! אם שניים יסכימו מיד אך אחד יהסס – נדע שהוא המרגל".
'שבועת התנינים' הייתה טקסט קדום שעבר בממלכה מדור לדור. בשבועה זו נשבע האדם כי במידה והוא משקר יבואו עליו קללות איומות ונוראות, חייו יהפכו לסיוט וסופו יהיה שתנינים יאכלו אותו. לא ידוע על הרבה מלכים שהשתמשו בשבועה, אך ישנם כמה סיפורים – אולי אמיתיים ואולי לא – על כאלה שחשבו שניתן לזלזל בשבועה וגילו בדרך הקשה, שהשבועה מתקיימת.
המלך שמח על הרעיון ואנטוניו קרא לשלושת החשודים שנכנסו עימו כדי לראות את המלך. שלושה משרתים רמי דרג נכנסו כשביד כל אחד מהם מגילה מהודרת עם נוסח השבועה המפחידה. המלך ועוזרו בחנו בריכוז רב את פרצופו של כל חשוד כאשר ניגש אל המגילה וכאשר קרא בקול את תוכנה – השבועה עצמה. שלושתם דקלמו את הטקסט ללא צל של מצמוץ. כשסיימו, פנה המלך אל אנטוניו ואמר: "נו, עכשיו תורך!".
"מ…מ…מה?!", נדהם העוזר. "הצעת שכל מי שנכח באותה ישיבה מצומצמת יוגדר כחשוד", הסביר המלך, "ובתור אחד שנכח בכל הישיבות וגם נמצא בגיל מאד מתאים כדי לשאת לאישה את בתו של אדוארדו ולהפוך מעוזר אנונימי למלך אמיתי – עליך להישבע גם כן כמותם!".
אנטוניו החל לרעוד. המלך הנהן בראשו ושני שומרים חסונים אחזו בו ולקחו אותו אל מקומו המתאים לו – בית הכלא…
בפרשתנו ישנם דינים הקשורים לענייני נדרים. חז"ל לימדו אותנו כי יש להיזהר מאד מלנדור או להישבע על דברים. עלינו לחשוב היטב – האם זהו מעשה נכון, האם העניין יכול להשתבש והאם באמת כדאי לעשות זאת – לפני שנידור או נישבע על כל דבר שהוא. האם יש חשש שנתקשה לקיים – עדיף פשוט להימנע מכך, כפי שלימד אותנו החכם מכל אדם: 'טוב אשר לא תידור משתידור ולא תקיים' (קהלת ה', ד').
