שיחת מג"ד

"מחלקה אחת!", רעם קולו של מפקד המחלקה. "לקבלת מפקד המחלקה", הכריז החייל התורן, "הכוח יימתח להקשב, שתיים שלוש" – "הקשב!" הדהדה הצעקה של עשרים ושבעת החיילים. מפקד המחלקה סקר בעיניו את החיילים, הנהן בראשו בחיוך ופתח בדבריו: "חיילים יקרים, יש לי בשורה טובה לספר לכם. אמנם היינו בבסיס בפורים, אבל הבוקר הוחלט על ידי מפקד הגדוד כי המחלקה שלנו תשתחרר הביתה לחג הראשון של פסח. ליל הסדר אנחנו נהיה בבית!". החיילים שכחו לרגע את החובה לשמור על השקט ופלטו קריאות שמחה ספונטניות. המ"מ שהבין לליבם התעלם מהפרת הסדר הזאת. "תעדכנו את ההורים שיכינו מספיק מצות לכולם", הוסיף בחצי חיוך, "משוחררים!".

"אבא, מה נשמע?", שאל שמואל בפלאפון באותו הערב, "הבוקר הודיעו לנו שאנחנו משתחררים לחג ראשון של פסח. אני אהיה בבית בליל הסדר!". בשבוע שלאחר מכן החיילים החלו לתכנן את תוכניות החג שלהם ושיתפו אחד את השני – מי יהיה ואיפה, אילו מנגינות ישירו בכל בית וכמובן כיצד לעקוב אחרי אבא ולחשוף את המחבוא הסודי של האפיקומן. שמואל, שתמיד היה "נער של בית", חיכה מאד ליציאה הזאת ואפילו ניצל את אחד הרגעים הפנויים היחידים שביום על מנת לנסות ולהלחין מחדש את "מה נשתנה" כדי ללמד את אחיו הקטן ולהפתיע את המשפחה בלחן חדש לשיר הידוע והמוכר.

אבל השמחה לא נמשכה הרבה זמן, שלושה ימים לפני ליל הסדר כינס מפקד המחלקה את החיילים. "מחלקה מספר אחת, יש לי עדכון בשבילכם!" אמר מפקד המחלקה, "למחלקה שתיים שהייתה אמורה להיות כאן בליל הסדר מכיוון שהיא השתחררה בפורים – יש בעיה. כעשרה חיילים נמצאים בימים הקרובים בבית בשל אישורי מחלה. אינני יודע האם הם באמת חולים או שהם מרמים על מנת להתחמק, אבל בכל מקרה אין להם מספיק חיילים כך שעלה הצורך שהמחלקה שלנו או מחלקה שלוש יישארו בבסיס בליל הסדר במקום מחלקה שתיים". כל החיילים נדרכו, נעצו את עיניהם במ"מ וחיכו בציפייה מהולה בפחד למשפט הבא: "התנדבתי שזו תהיה המחלקה שלנו שתישאר, אנחנו כאן בליל הסדר – תתארגנו בהתאם!".

"חייבים לעשות משהו!", "זה לא הוגן!", "למה תמיד אנחנו אלה שצריכים לספוג בשביל כולם?!", "ברור שמחלקה שתיים מרמים!". ארוחת הצהריים שלאחר ההודעה של המ"מ – הייתה הרועשת ביותר מזה זמן רב, החיילים התרעמו וכעסו וניסו לחשוב מה ניתן לעשות. "אנחנו צריכים לשכנע את מפקד הגדוד שנעשית כאן אפליה כלפינו וצריך למצוא פתרון אחר שלא יבוא על חשבוננו!", אמר איציק, "אולי נארגן משלחת שתבקש שיחת מג"ד?".

"כן!", המשיך נחום את דבריו, "נבחר שלושה או ארבעה חבר'ה שיודעים לדבר יפה והם ייצגו את כולנו". שמואל, שעד עכשיו היה שקט, החליט שזה הזמן לקחת את היוזמה ולפעול. "אין צורך לשלוח ארבעה חיילים", הוא אמר וגרם לכולם להשתתק ולחכות להמשך דבריו, "זה רק יגרום למפקד הגדוד להרגיש מאוים ולהתבצר בעמדותיו. כדאי שרק חייל אחד ילך אליו, חייל אחד שידבר אל ליבו וישכנע אותו בעדינות וברגישות. ואני יודע שזה קצת מלחיץ למישהו להיות שם לבד – לכן אני מוכן לקחת על עצמי את המשימה ולהיות הנציג של כולכם. אם זה בסדר מצדכם, אני כבר אגש למפקד המחלקה ואבקש שיחת מג"ד". החברים הסכימו מיד. "בהצלחה!", איחלו לו כמה מהם, "סומכים עליך!".

השיחה נקבעה ליום המחרת בשעה עשר בבוקר. שמואל לבש מדים נקיים, צחצח את נעליו והתייצב מחוץ למשרדו של המג"ד כבר בשעה 9:50. בשעה 10:03 הוא נקרא להיכנס פנימה. כשבעה חיילים אחרים עמדו בקרבת מקום וניסו לשמוע את הנאמר בפנים. אבל הם רק שמעו את המשפטים שנאמרו בקול רם מדי פעם – "תמיד זאת המחלקה שלנו!", "יש לי משפחה שכבר הבטחתי לה שאגיע לחג", "לא רוצה לאכזב את אבא שלי שמחכה לי". עברה כמחצית השעה, שמרביתה הייתה בשקט יחסי, ואז נפתחה דלת המשרד ושמואל יצא החוצה כשחיוך מרוצה ומבשר טובות נסוך על פניו.

שבעת החברים מיהרו לעברו וחיכו למוצא פיו. "תראו", שמואל פתח בהסבר בזמן שרבים מחברי המחלקה האחרים התקרבו על מנת לשמוע את הכרעת המג"ד בעניינם, "המג"ד לא בעניין לשנות את החלטתו". "מה?!", צעק נחום בתסכול, "חצי שעה דיברתם ולא הצלחת במשימה שלך?!". "דווקא הצלחתי בדיוק במה שרציתי", אמר שמואל בחיוך לעגני, "אתם אמנם תהיו פה בחג, אבל אותי באופן אישי המג"ד הסכים לשחרר הביתה, ובדיוק בשביל זה באתי אליו!".

החברים הביטו לעברו בכעס, "אתה חצוף, סמכנו עליך!" קראו לעברו. אבל שמואל רק מיהר לחדר שלו על מנת לסדר את התיק שלו לקראת היציאה הביתה לחג, מבטיהם הכועסים של חבריו והעובדה שדאג רק לעצמו – עניינה אותו כקליפת השום, העיקר להיות בחג בבית.

יומיים לאחר מכן, כאשר הגיע שמואל בצעד עליז לשער הבסיס כשתיק ענק על גבו, המתין לו המג"ד בשער היציאה. "חשבתי שבאמת באת כדי לבקש רק בשבילך יציאה לחג, אבל שמעתי איך השגת את היציאה הזאת הביתה על חשבון החברים שלך…" שמואל השפיל את מבטו והמג"ד המשיך בחומרה: "אצלנו בגדוד, אין התנהגות כזאת. אני מצפה ממך לעמוד מול כל המחלקה, להתנצל ולבקש את סליחת חבריך. וכמובן, מיותר לציין שאתה יכול להסתובב חזרה לחדר שלך. לחג אתה כבר לא תצא הפעם, רק בגלל שהיציאה הזאת באה על חשבון החברים שלך למחלקה…"

בפרשתנו קורח מציג את עצמו כאחד שמייצג את עם ישראל ורואה בכולם כשווים. אבל ברגע שהוא הסכים ל'מבחן המחתות' שבו בודקים מי ראוי להנהגה – הוא ואנשיו או משה ואהרון – ולא מבקש באותו רגע שכל אחד מישראל יביא מחתה משלו, הוא בעצם מראה שבאמת הוא דאג רק לעצמו ולא לכלל העם. ולכן עלינו תמיד לדבוק בחברים ובמנהיגים הדואגים לכולנו ולא בכאלה שפועלים אך ורק למען עצמם.