ארנצ'ינו וספוצ'י כבש את העיר אנקונה בסערה. החל מאותו יום שהוא פתח את הפיצרייה שלו בכיכר העירייה, מילאו אותה אנשים עד אפס מקום בכל יום מחדש, ואף אחד לא ידע להסביר מהו סוד הקסם של המקום. היו שאמרו שהגבינה המשובחת עושה את ההבדל, היו שטענו שדווקא המוסיקה הקלאסית שהנעימה את זמנם של האורחים, היא מקור ההצלחה. אבל דבר אחד היה ברור לכולם – ארנצ'ינו וספוצ'י השתלט באופן גורף על תחום הקולינריה בעיר.
לא רחוק מכיכר העירייה שכנה המסעדה של השף האיטלקי המפורסם ויטורה פרסטו, שהחזיק בתואר 'השף הטוב ביותר באיטליה' כבר חמש שנים ברציפות. ויטורה עמד בפתח חנותו, נשען על המשקוף כשעל כתפיו נחה מגבת מקומחת משובצת באדום־לבן, והביט בעיניים כלות בזרם האנשים שעברו מחוץ למסעדה שלו מבלי להעיף עליה אפילו מבט, בדרכם לפיצרייה של ארנצ'ינו וספוצ'י. ויטורה מצץ את מקטרתו בזעם ושחרר סילונות זועפים של עשן לחלל האוויר. לבסוף הוא החליט לעשות מעשה וניגש לבצע כמה שיחות טלפון נחרצות, ורק לאחר שנחה דעתו הוא חזר לקערת הבצק שלו והחל לחבוט בבצק הפוקאצ'ות.
בערב, כאשר ויטורה לגם כוס יין מרלו משובח וישב נינוח על הכורסה בסלון מול אח הלבנים הבוערת, נשמעו דפיקות בדלת. הוא ניגש לפתוח, ובפתח חיכה לו אדם נמוך בעל כובע שחור רחב תיתורה. "הבאת אותם?" שאל ויטורה בעודו מביט לצדדים בחשש. "בהחלט כן", קרקר האיש הקטן. הוא הושיט לוויטורה שק אפור גס שנע והתפתל בתוך ידו. ויטורה אחז את השק בעווית גועל והושיט לאיש כמה שטרות. הלה ספר את השטרות במהירות, הנהן בראשו לאישור וחמק החוצה לתוך החשכה.
בהמשך אותו הלילה עטה ויטורה על פניו מסכת סקי ויצא בחשאיות לעבר הפיצריה של ארנצ'ינו וספוצ'י כשבידיו השק האפור. הוא השתחל פנימה דרך החלון וסקר את חלל הפיצריה. פתאום צד את עיניו משהו מוזר. הוא התקדם לכיוונו כדי להסתכל טוב יותר ואז החליק על שלולית שמן זית שנשארה על הרצפה.
השף המכובד ויטורה פרסטו ביצע סלטה כמעט שלמה באוויר ונחת על הרצפה בקול חבטה מהדהד. השק האפור עף מידיו, עשרות העכברים שהיו בתוכו נחתו על פניו המבועתות וצווחות אימה התפזרו במהירות ברחבי הפיצריה.
לאחר שהתאושש מעט מן הנחיתה הבלתי־צפויה וניער את העכברים מגופו, הוא בחן שוב את הסביבה ולתדהמתו גילה במקום ארגזי משלוח של פיצות קפואות! ויטורה היה בהלם מוחלט, מכיוון שלאיטלקי אמיתי פיצה קפואה היא עלבון.
הוא הבין שיש בידו קלף מנצח, אפילו טוב יותר מתוכניתו המקורית – למלא את המקום בעכברים. הוא החליט להפיץ את השמועה, כדי שכל העיר תדע שארנצ'ינו וספוצ'י הוא נוכל ושיש רק שף איטלקי אמיתי אחד באזור. עוד באותו הערב הוא העיר את עורך העיתון המקומי 'טיימס אוף אנקונה' וסיפר שיש לו מידע מרתק מגובה בתמונות ממקור מוסמך, בנוגע לפיצריה החדשה והפופולרית.
למחרת בבוקר פתח ויטורה את המסעדה בשעה מוקדמת והמתין לחדשות. נער העיתונים הופיע בשעה הקבועה וזרק לידיו את העיתון היומי. על העמוד הראשי נמרחה כותרת באותיות קידוש לבנה: "אימה וגועל בפיצריה של ארנצ'ינו וספוצ'י!" לכתבה צורפו תמונות שבהן ניתן לראות, למרבה הזוועה, קרטוני פיצה קפואה שעכברים מתרוצצים ביניהם.
החיוך הרחב שנמרח על פניו של ויטורה עם הצלחת התוכנית, התכווץ משורה לשורה ברגע שהתחיל לקרוא את תגובתו של ארנצ'ינו וספוצ'י לגבי התיעודים המטרידים.
"הגעתי לכאן בהמלצת אבי", והכתב הוסיף בסוגריים: "(אביו של ארנצ'ינו הוא ויגו וספוצ'י, איל הנפט והתעופה, שנחשב לאחד משלושת האנשים העשירים ביותר באיטליה)".
הכתב המשיך לצטט את ארנצ'ינו: "הרצון היה להקים רשת פיצריות שתכבוש את איטליה ובהמשך אף תצא למדינות נוספות ברחבי העולם. את תפקיד הפרזנטור של הרשת ייעדנו עבור השף המהולל ויטורה פרסטו. תכננו להציע לו חלקים מהרשת ובתמורה לכך הוא יקדם את פעילותה. אבל אבי התנגד בכל תוקף לפנייה ישירה אליו וביקש לבצע עבורו מבחן אישיות קטן. זאת הייתה הסיבה שפתחנו את הפיצריה הראשונה דווקא כאן, סמוך למסעדה המפורסמת שלו. רצינו לראות מה יקרה ברגע שהוא יבין שאנחנו מתחרים בו…" ויטורה הבין שארנצ'ינו מדבר ישירות אליו מעבר לדפי העיתון, וידיו רעדו מפחד שהוא יחשוף את הפריצה שלו לפיצריה אתמול בלילה.
הוא המשיך לקרוא בחשש את תגובתו של ארנצ'ינו: "למעשה זה לא רלוונטי, מכיוון שהעכברים לא הגיעו לשם בגללנו אלא בגלל אלמוני שפרץ לפיצריה באישון לילה ופיזר שם שק מלא בעכברים. אנחנו נסגור את הפיצריה ונפתח אותה מחדש. לגבי מגשי הפיצה הקפואה, אלו לא מגשי פיצה קפואה, אלא קרטונים עבור מגשי הפיצה, וחבל שהאלמוני שצילם אותם לא שם לב לפרטים הקטנים. אבל אם אני הייתי במקום ויטורה, הייתי כועס מאוד מכיוון שבגלל האלמוני שנשלח על ידו, הפסיד חוזה ארוך טווח של חמישים מיליון דולר על שם ויטורה פרסטו…"
פעולה מתוך קנאה אף פעם לא משרתת שום מטרה טובה אמיתית. היא אולי מספקת רגש של שליטה בתוך מציאות רגשית מתסכלת, אבל בסופו של דבר היא לא נותנת שום מענה אמיתי ורק גורמת נזק גם למי שנפגע ישירות כתוצאה מהמעשה וגם לאדם עצמו שמקנא ומאבד גם את השלווה והטוב שלו, והוא גם עתיד לשלם מחיר על תוצאות מעשיו. ועל כך לימדונו חכמים: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". מן העולם – גם במשמעות של העולם הפנימי שלו.
