בכפר קטן על גדות נהר זורם עמד גשר ישן שהיה בנוי מעץ ואבנים. סוחרים עמוסי סחורות, ילדים צוהלים וזקנים חביבים חצו אותו יום יום. אבל השנים עשו את שלהן, פגעי הזמן ניכרו בו היטב, הגשר התיישן, קרשים חרקו, אבנים מן המעקה התחילו ליפול.
היה שם גם נער צעיר שחלם להיות נגר מפורסם, לבנות רהיטים מפוארים לאנשים עשירים ולזכות בתהילה. הוא היה עובר על הגשר בקביעות, לפעמים אפילו מספר פעמים ביום. באחת הפעמים הבחין באבן שנפלה מהמעקה למים: "זה לא ענייני, אני עסוק בדברים גדולים. מישהו כבר יטפל בזה…."
יום אחד הוא הבחין בעיניו החדות בסדק עמוק בקרש המרכזי. הוא המשיך להתעלם: "שמישהו אחר יטפל…" תושבים התחילו להתלונן, אך כולם חיכו ש"מישהו" יפעל.
עד שילד קטן שרץ על הגשר מעד על קרש רופף וכמעט התגלגל למים… הנער, שראה הכל, הרגיש רע עם עצמו. הוא נזכר במשפט ששמע מסבו: "אבן אחת יכולה להציל גשר, או להפילו." הוא תפס את כלי הנגרות שלו והתחיל לתקן את הגשר. כמה תושבים הצטרפו אליו, והגשר ניצל.
מהנדס אורח שבדיוק הגיע לכפר הביע את דעתו: "אם עוד אבן אחת הייתה נופלת, הגשר היה קורס. המעשה שלך שינה את הכל!"
*
הפרשה שלנו נפתחת במילים "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה".
הניסוח של הפסוק מעורר שאלה, מפני שהוא נפתח בלשון יחיד "ראה", וממשיך בלשון רבים "נותן לפניכם", ומדוע?!
ה"כלי יקר" מיישב את הדברים על פי דברי חכמינו שאמרו שהאדם נברא יחידי, כדי שיאמר "בשבילי נברא העולם" ויבין את גודל האחריות המוטלת עליו. וכפי שאמר רבי אלעזר בן רבי שמעון:
"לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה… בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה".
התורה מדברת אל היחיד ואומרת לו:
"ראה" – התבונן והבן את גודל האחריות המוטלת עליך בכל מעשה. מפני ש"אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – המציאות יכולה להיות ברכה גדולה, והיא יכולה חלילה להתהפך.
ובמי זה תלוי?!
זה תלוי בך. גם אם נדמה לך שאתה קטן מכדי להשפיע על המציאות ולשנות אותה. תדע לך שהמעשה הקטן שלך, לטוב או חלילה להפך, יכול להכריע את הכף.
