אורח הזדמן לכנס הארבעים ושלושה לייסודה של המושבה הצפונית. הוא הכיר את הנפשות הפועלות, כמה מהדמויות בקהל היו מוכרות לו היטב מכותרות העיתונים. היו שם רבנים, חכמים ואנשי ספר, שרים וחברי כנסת, מדענים ורופאים ידועי שם, כולם מסלתה ומשמנה של המושבה. הם גרים שם כבר שנים, ובזכותם התפרסם שמה הטוב של המושבה בעולם כולו.
הוא ציפה לראות את המפורסמים עולים אל הבמה בזה אחר זה ומדליקים את משואות הזיכרון, לזכרם של החיילים שנפלו בעת כיבוש המושבה. אבל המנחה לא הזמין אותם. הוא הזמין איש צעיר ולא מוכר. אחר כך הזמין קשיש עלום שם. את המשואה השלישית הדליק הוא בעצמו. להדלקת המשואה הרביעית והחמישית הוזמנו שני צעירים שזה עתה חגגו בר מצווה. אחר כך הוזמן שר אורח, ורק המשואה השביעית ניתנה לראש המועצה.
האורח היה נסער מחוסר הארגון, מהצורה האקראית שבה נבחרו האנשים, מהתעלמותו הבוטה של המנחה מכל האנשים החשובים שעמדו בקהל. הוא לא הבין איך ייתכן שבמושבה מפורסמת כל כך יתנהלו הדברים בחוסר סדר שכזה. אבל הוא שתק והמתין בסבלנות לאירוע המרכזי.
הוא התיישב באחת מפינות האולם יחד עם כל תושבי המועצה. הביט במפורסמים שישבו על הבמה, והבין שבעצם כל אחד מהם ראוי לפרס על מפעל חיים.
אבל שוב הופתע לרעה. המנחה הזמין בזה אחר זה את חתני השנה לעלות מתוך הקהל. תחילה הזמין את עדנה, גזברית המועצה, לאות הוקרה על יעילותה. אחריה הוזמן משה, שגילה תושייה והציל את מאגר המים מזיהום. אחר כך הוזמן לבמה מאיר, שיזם את הקמת פארק המשחקים הגדול בפאתי המושבה. עוד הוזמנו: גננת מוצלחת, חבר מועצה זוטר, מוכר ירקות חביב הקהל, ושני ילדים שהצטיינו במבחני הבגרות. ורק בסוף הוזמן גם פרופסור אחד שהמציא תרופה למחלה חשוכת מרפא וזכה לפרסום עולמי.
האורח היה המום מחוסר ההבנה, מהזלזול באנשי הציבור המפורסמים, מחוסר הארגון והסדר. הוא לא היה מסוגל להתאפק, ומיד עם תום הערב, כשהחלו הנוכחים להתפזר, ניגש האיש אל המנחה. עוד לפני שהציג את עצמו פתח במחאה: איזה מין מנחה אתה? מי לימד אותך את המקצוע? איזו התעלמות, איזה זלזול! איך יכולת להתעלם כך מכל המפורסמים שישבו שם?! אתה חושב שלא שמתי לב איך בחרת אנשים באקראי, סתם כך מתוך הקהל, מימין ומשמאל, מלפנים ומאחור, בלי סדר בלי מחשבה, בלי היגיון? איך הרשו לך לעשות דבר כזה?! האם אני היחיד שרואה את הדברים האלה?!"
האיש עצר לרגע לשאוף אוויר, ואז הצליח המנחה להשחיל שאלה: "כמה זמן אתה כאן?"
– "שעתיים!" אמר האיש.
– "ובכמה אירועים שלנו השתתפת בעבר?"
– "זה הראשון שלי",
הודה האיש.
– "אז זהו זה", סיכם המנחה. "אתה מגיע לכאן בפעם הראשונה אחרי ארבעים ושניים אירועים שעשינו, ומרגיש שיש לך זכות להעביר ביקורת על צורת ההתנהלות. מה אתה בכלל יודע עלינו? מה אתה יודע על הנהלים שלנו, על התכנון המקדים, על ההיסטוריה שלנו, על התושבים שלנו? מה אתה יודע?! ברור שאינך יודע דבר! אם היית יודע, היית מבין שכל האנשים החשובים שישבו באולם כבר הדליקו יותר ממשואה אחת. שכל האנשים המפורסמים כבר זכו להיות חתנים בשנים עברו. שאצלנו נותנים גם לאנשים פשוטים אפשרות להוכיח את עצמם, ויש הגדרות וקריטריונים. אף אחד לא נבחר באקראי. אף אחד לא נבחר סתם כך לפי צבע השיער. אתה פשוט לא נמצא כאן מספיק זמן כדי להבין את הכול."
המנחה הסתובב לאחור, מיודעינו הבין כמה טיפש היה כשחשב שדברים במושבה מסודרת כל כך מתנהלים ללא ארגון וסדר.
*
אף אנו בעולם, כמו אורח לרגע. הקיום שלנו כאן בעולם הוא ארעי, אפסי. אורחים אנחנו. ובכל זאת, רבים הם האנשים שבטוחים שהם יודעים איך באמת כדאי ונכון לנהל את העניינים בעולם שלנו. לאחר כמה עשרות שנות ניסיון הם מרגישים חכמים מספיק לייעץ בנוגע לנצח. מה שנדרש מהם הוא קצת צניעות וענווה.
ועל כך נאמר בתהלים:
"בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם וּכְסִילִים
מָתַי תַּשְׂכִּילוּ.
הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע?!
אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט?!"
פתגם: את מה שרואים מלמעלה לא רואים מלמטה
