שמונת האבירים רכבו באיטיות וסקרו בעיניהם את נופי הממלכה שאליה נכנסו. "המקום הזה ממש נראה פסטורלי ויפה", אמר האביר ליבורט בקולו העמוק, "אני מהמר שגם המלך המקומי רגוע ונחמד, מש כמו הנוף כאן!"
"סר ליבורט, יקירי!" השיב לו סר למינט שהיה מנהיג החבורה. "אופיו של המלך לא משנה לנו כרגע. מה שמעניין אותנו זה האם יש פשע בסביבה והאם יש צורך באבירים שיילחמו בו, עכשיו בואו ונחפש מקומיים שיספרו לנו קצת על המקום".
זמן קצר אחר כך, הבחינו האבירים הרעבים בארנבת והחליטו לצוד אותה אך היא נעלמה מעיניהם בתוך שניות. כשתרו אחריה בין עצי החורש מצאו פתח נסתר של מערה גדולה ומרשימה. להפתעתם, יצאו מפתח המערה שלושה אבירים עם חרבות שלופות. "מי אתם?" שאל החסון מביניהם. "אנו אבירים צעירים ועניים מאירלנד", הסביר סר למינט בנימוס, "ואנו מחפשים מידע אודות המקום ואודות המלך. חשבנו להציע לו את שירותינו כמשמר מקומי…"
"המלך", אמר האביר בטון מלגלג וירק על האדמה, "הוא סתם אדם אנוכיי ומעצבן, היינו שמחים אילו הוא היה נעלם ואחיו היה מקבל את השלטון", הוסיף אביר אחר ומייד השתתק כשהדובר הקודם נעץ בו את מבטו. '"במקומכם הייתי מוותר, חפשו לכם ממלכה אחרת. אמנם המלך שלנו עשיר, אבל איני חושב שתזכו לראות אפילו מטבע אחד מאוצרותיו…"
האבירים הודו לאנשי המערה והמשיכו בדרכם. בערב הם הקימו מחנה אוהלים קטן, אכלו ארוחה קלה ושכבו לישון. אלא שקולו של גילמק שהיה האביר המבוגר שבחבורה, העיר אותם לפנות בוקר. "קומו מהר!" צעק בבהלה. "שנים מאיתנו חסרים!" הם קמו בזריזות ופתחו בחיפושים, אלא שלפתע ראו כרכרה מתקרבת ועליה מתנוסס דגל מהודר וגדול עם ציור של נשר יפהפה. "זאת כרכרה של הארמון…" ניחש ליבורט. "אולי הם יוכלו לעזור לנו!" כשעלו על דרך העפר והכרכרה עצרה לידם, נדהמו השישה לראות את שני חבריהם יושבים חפויי ראש בתוך כלוב ברזל. "מה קורה כאן?!" צעק סר למינט. "היינו רעבים", אמר אחד מהם בייאוש, "אז ניסינו לצוד איילה ונתפסנו על ידי שומרי הארמון!"
"הם ניסו לבצע צייד בשטח הממלכה ללא אישורו של המלך!" הסבירו השומרים לאבירים את שאירע. "זוהי עבירה שהעונש עליה הוא מוות!" חבריהם של שני האבירים ניסו לדבר אל ליבם של אנשי המלך אך דבריהם נקטעו בבוטות. "היום בשקיעה, כבכל יום רביעי, יגיע המלך אל רחבת הגרדומים שבראש ההר להכריז על דינם של פושעי השבוע ולחזות בביצוע העונשים, אתם מוזמנים להצטרף לקהל ולהיפרד שם מידידיכם. היו שלום!" ובמילים אלו הכרכרה המשיכה בדרכה.
סמוך לשקיעת החמה, התאספו כמה מאות אנשים בראש אחד ההרים וביניהם גם האבירים המודאגים והמיואשים. ככל שעבר הזמן, הלכו הלחשושים מסביבם וגברו. לאט-לאט הטונים עלו והמתח הורגש וכחצי שעה לאחר השקיעה הלחשושים כבר הפכו לצעקות של ממש. "המלך לא הגיע! המלך נחטף!" המולה גדולה שררה במקום וכולם רצו לכל עבר בבהלה. האסירים שהובאו לראש ההר נלקחו בחזרה אל הארמון מבלי שניתן לחבריהם לשוחח עימם.
"נראה כי חלומם של האבירים שפגשנו אתמול התגשם, הא?" אמר גילמק בחיוך. "המלך נעלם ובקרוב בטח יוכתר אחיו!"
"האבירים מאתמול!" שאג סר למינט וכמעט נפל מרוב התרגשות. "המערה! בואו נרכב לשם במהירות!" כשעתיים מאוחר יותר כבר הגיעו אל המערה והצליחו להביס את שלושת שומריה מבלי שהספיקו להשמיע קול. כשנכנסו פנימה, ראו לאור הלפידים אדם בלבוש מהודר שנקשר בידיו וברגליו אל יתד ובפיו נתחבה חתיכת בד. לידו רכנו שלושה אבירים והתווכחו אודות נתיב הבריחה המועדף. במהרה הוצמדו חרבות לגרונם והם נכנעו ונקשרו.
לאחר שהחזירו את המלך לארמון, הוא התיישב על כסאו הרם ופנה אל סר למינט בשאלה: "ובכן, ידידי היקר והאמיץ, מה תרצה בתמורה להצלתי?"
"ברצוני כי תשחרר את שני ידידינו שניסו לצוד איילה, ולא ידעו שזה אסור לפי חוקי הממלכה!" אבל המלך התרגז: "אני לא מוכן להתגמש עם חוקי הציד, רק לי מותר לצוד כאן! אך ביכולתי לתת לך כמות אדירה של זהב ושל אבנים טובות!"
"אדוני המלך!" הסביר סר למינט בנימוס. "אינך מבין מהי אחוות אבירים. אם תיתן לי את כל אוצרותיך אך לא תשחרר את ידידיי, לא אקח אפילו מטבע שחוק אחד! אלך מהארמון בידיים ריקות כלעומת שבאתי ולא אדרוך כאן עוד שוב לעולם!" המלך שהתרשם מאוד מדבריו האמיצים של האביר, שחרר את חבריו ואף העניק להם במתנה תיבה מלאה בזהב ובאבנים טובות…
*
בפרשתנו משה מקבל הזדמנות גדולה להצלחה, אם יסכים שהקב"ה יכלה חלילה את עם ישראל אחרי חטא העגל – והקב"ה מבטיח לו: "ואעשה אותך לגוי גדול". אבל משה רבנו מסרב ומתחנן למען עמו ובהמשך אפילו מבקש: "ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת". משה רבנו מלמד אותנו שיעור גדול באהבת ישראל הראויה כל אחד ואחת מאיתנו, שעלינו להקריב אפילו את הטובות האישיות שלנו למען חברינו וסביבתנו.
