האריה מלך החיות היה רעב מאוד, אבל הוא לא מצא שום טרף שיוכל לנעוץ בו את שיניו ולהשביע את רעבונו.
קרא האריה לשור הגדול וביקש ממנו להריח את פיו. "אני חושש שיש לי ריח רע!" אמר.
התקרב השור בחשש, רחרח ואמר: "אכן, הפה של אדוני ממש מסריח!"
זעם האריה על השור שהעז לומר שהוא מסריח וטרף אותו.
אחרי שבוע זימן האריה את החמור וביקש ממנו להתקרב אליו ולהריח את פיו. החמור, שידע מה היה סופו של השור, חשש מאוד והחליט לשקר: "אדוני המלך, יש לך ריח מדהים של ורדים ושושנים מהפה".
התרגז האריה ואמר: "איך אתה לא מתבייש לשקר לי בפנים. כבר שבוע לא אכלתי כלום…" וגם החמור נטרף.
כעבור שבוע חזר הסיפור על עצמו, והפעם היה זה תורה של הכבשה להריח את פיו של המלך.
הכבשה, שידעה היטב מה היה סופם של השור והחמור ניגשה בפחד גדול, קדה קידה עמוקה ואמרה: "אדוני המלך, צר לי מאוד, אבל אני מצוננת וחוש הריח שלי נפגם. אנא סלח לי אך לא אוכל להריח…"
*
על הפסוק "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" אמרו חכמינו שהנגעים הם תוצאה של "לשון הרע".
במילה "מצורע" יש גם משחק מילים של "מוציא רע", האדם שאינו מסוגל לשמור את המחשבות השליליות שלו בתוכו ומוציא אותם החוצה בדיבור שלילי, בסופו של דבר הרוע שבו יצוף ויצא דרך העור שלו כנגעים. ואז הוא יצטרך לצאת מחוץ למחנה כדי להבין שאי אפשר להרעיל את המחנה.
*
לא קל לשמור על הפה. יש לנו פיתוי מאוד גדול לדבר, ללכת רכיל ולשתף מידע, ויש גם הנאה סמויה בדיבור רע על הזולת ובהקטנה שלו. אולי בגלל שזה גורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו, להרגיש שאנחנו טובים יותר מהזולת.
אבל כשאנחנו מדברים רע, אנחנו בעצם מזהמים את הסביבה שלנו. הדיבור השלילי מחלחל ומשפיע באוזני מי ששמע אותו, ויש לו כעת דעה או מחשבה שלילית על אותו אדם שעליו סיפרו לו, במקום דעה חיובית כפי שמתבקש מתוקף מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
*
אדם יכול לשמור על עצמו מלדבר לשון הרע. הדבר דורש התגברות ומאמץ, אבל הוא אפשרי. אולם הרבה יותר קשה להימנע מלשמוע ולקבל לשון הרע מאחרים. הדבר כביכול אינו בשליטה שלנו. ואם בסביבה מדברים לשון הרע, ולא תמיד יש לנו את האפשרות הפשוטה והנוחה לצאת משם, מה נעשה?
