בכי בין הצלילים

"שלום וברכה!" נשמע הקול מעבר לקו: "האם אני מדברת עם יובל הראל?" יובל הביט שוב במסך אבל לא הצליח לזהות את המספר שהיה נראה כטלפון מקומי. "כן, מדבר!" השיב יובל שהיה בחדר המדרגות, רגע אחד לפני הכניסה לבית. "אנחנו פונים אליך בקשר לקורות החיים ששלחת עבור תפקיד בעירייה כרכז ילדים ונוער במצוקה", הסבירה הדוברת, ומיד המשיכה: "אנו מעוניינים לערוך לך ראיון עבודה, אלא שהוא יתקיים במתכונת קצת שונה מהמקובל. ולכן נשמח אם תגיע ביום שלישי הבא ל'אולמי פסטורלה' שבעיר בשעה שמונה בערב". יובל ניסה לשאול מדוע לערוך ראיון עבודה באולם אירועים ולא במשרדי העיריה, אבל למזכירה שמעבר לקו לא היו תשובות ברורות להשיב על השאלות הללו. היא עשתה את התפקיד שהוטל עליה, לקבוע עם כל אלו ששלחו קורות חיים לתפקיד ולתאם איתם זמן הגעה לראיון העבודה.
שבוע חלף ויום שלישי הגיע, יובל הגיע לביתו מוקדם מהרגיל כדי להתארגן לראיון העבודה שאליו הוזמן. הוא לא ידע מה בדיוק לובשים לראיון עבודה המתקיים במרכז אירועים, האם מספיקים בגדיו הרגילים או שמא יש צורך בחליפה מהודרת? לבסוף הוא החליט ללבוש חליפה, ויצא לעבר האולם. לא היה קל למצוא חניה באזור העמוס שבו שכן אולם האירועים והוא איחר מעט, אבל בשעה 8:20 הוא כבר עמד בשערי האולם. הוא ציפה לראות מספר אנשים היושבים בדומיה וממתינים לתורם, אבל לתדהמתו ליד שולחנות ערוכים ישבו כחמישים איש שנהנו מארוחה משובחת. יובל חשב שאולי טעה בכתובת וניסה לשאול את אחד הסועדים האם יש קשר בין האירוע הזה לראיון עבודה מטעם העירייה. "גם אני כמוך לא ממש מבין מה קורה כאן, אבל בינתיים אני נהנה מארוחת ערב טובה עד שנראה לאן זה יוביל…" השיב האיש וחזר להתעסק בדג שהיה מונח לפניו.
יובל חיפש מקום פנוי והתיישב גם הוא. 'מה אכפת לי לאכול ארוחת ערב על חשבון העירייה…' חשב לעצמו והחל לאכול תוך כדי שהוא מתבונן סביבו. בקצה האולם עמדה במה ועליה תקליטן שהנעים את הערב בשירים שונים. הוא החל לטעום ממיטב הסלטים שהוגשו אל השולחן וניסה ליהנות מהאוכל, אבל משהו הפריע לו. הוא ניסה להבין מה גורם לו לתחושת המועקה הבלתי מוסברת ולא ממש הצליח להבין, עד שלפתע שם לב למשהו מוזר: מתוך השירים השמחים שנשמעו ברקע נשמע קול בכי חלש, שרק אוזניים רגישות ביותר הצליחו לקלוט. יובל הביט ביושבים לצדו בשולחן שפטפטו זה עם זה, אבל לא היה נראה שמשהו מפריע להם ויובל החל לחשוב שאולי הוא מדמיין, אבל ככל שהאזין טוב יותר, התברר לו שהוא ממש לא מדמיין – בין הצלילים ישנו קול בכי חרישי שבקושי נשמע. הוא החליט שאינו מסוגל לשמוע זאת יותר ובהחלטה של רגע ניגש לתקליטן, שבקושי שמע אותו בתוך בליל המוסיקה הרועשת: "נכנס לך פה בטעות קול של בכי לתוך המוזיקה השמחה!" ניסה לצעוק לאוזנו של התקליטן המקפיץ. הלה נענע בראשו ואמר: "אני לא מבין על מה אתה מדבר, אבל תעלה למשרד בקומה השנייה אולי זה מגיע מהם!" יובל חשב לוותר על הרעיון אבל קול הבכי ממש הפריע לו ולא נתן לו מנוח, הוא הרגיש שזה חייב להיפסק ועלה לעבר הקומה השנייה ודפק קלות על הדלת. "כן, אפשר להיכנס!" נשמע הקול מעבר לדלת המהודרת, הוא נכנס פנימה והופתע לראות שלשה אנשים שיושבים מאחורי שולחן עץ כבד ויוקרתי. "כן, במה אפשר לעזור לך?" שאל המבוגר מביניהם. "אני לא יודע אם זה באמת קשור אליכם", ניסה יובל להסביר: "אבל התקליטן שלח אותי לכאן, כי משום מה משתרבב לתוך המוזיקה השמחה, קול בכי של ילד. אני מצטער – אולי יש כאלו שלא שמים לב, אבל לי זה ממש מפריע…" השלושה חייכו בבת אחת והזמינו אותו לשבת מולם. יובל כבר היה מבולבל לחלוטין, הוא לא הצליח להבין מה כל-כך מסובך בבקשה שלו? ומדוע יש צורך להאריך בשיחה על בקשה כה פעוטה?
"אריה, תסביר לו אתה, מה קורה כאן!" פנה המבוגר ליושב לצדו. "קודם כל, מה השם שלך?" שאל אותו האיש שעתה נודע לו ששמו הוא אריה. "יובל הראל", השיב יובל .
"נעים מאוד!" הושיט לו האיש את ידו: "אתה בטח לא מצליח להבין מה קורה כאן, אז בא ונעשה לך קצת סדר בבלגן", אמר האיש ולגם מכוס המים שלפניו: "קודם כל תכיר, זהו צביקה, שהוא מנהל את מחלקת הרווחה בעירייה וזה…" הוא הצביע על היושב לצדו: "ד"ר יוחאי ישראל, פסיכולוג מומחה העובד בשירות העירייה, ובכן, אנו כרגע תרים אחר מועמדים מתאימים לתפקידי רווחה וחינוך בעירייה, בעקר בעבודה עם נוער בסיכון, נערים אלו עברו בחייהם משברים רבים והם חייבים מישהו שיהיה בעבורם אוזן קשבת ויחוש את המצוקה בה הם נמצאים. לצורך כך אין די בתואר אקדמי ובסיום הלימודים בהצטיינות, אנו זקוקים בעיקר לאדם עם לב ואוזן קשבת שלא יוכל להישאר אדיש מול מצוקתו של נער מתמודד, לצורך זה הפקנו את הערב הזה רק במטרה לדוג את אותם בעלי לב רגיש המסוגלים לשמוע קול בכי – קול של צער, גם בתוך ההמון הרועש בקולות צהלה ושמחה…" השלושה קמו ממקומם ולחצו את ידו של יובל: "מיותר לציין כי אתה ועוד שלושה אנשים, שעלו לכאן כדי להתלונן על קול הבכי שנשמע בתוך המוסיקה הם אלו שהתקבלו לעבודה, הדורשת אוזן ולב רגישים במיוחד…"

משה רבינו, גדול המנהיגים של עם ישראל בכל הדורות זכה לתפקידו בזכות ליבו הרגיש והרחום, וכך גם בפרשת השבוע, כאשר הוא נענש שלא להיכנס אל הארץ המובטחת בגלל שבדרגתו העליונה, הייתה עליו הקפדה מסוימת, הוא ממשיך להנהיג את העם ברגישות מיוחדת – תנאי הקבלה הראשון למנהיג אמיתי ומוצלח…