יום רביעי, ט' בתמוז בניין מתוך ההריסות
אחד מאנשי הפלא הגדולים בדורנו היה האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, שנולד בשנת תרס"ה (1905) והלך לעולמו בט' בתמוז תשנ"ד (1994). רבי יקותיאל יהודה היה נינו של האדמו"ר המפורסם רבי חיים מצאנז. כבר מגיל צעיר הוכר כגדול בתורה ובעבודת ה', וכיהן כרב, ראש ישיבה ו"רבי" חסידי בעיר קלויזנבורג (כיום ברומניה).
הרבי עבר את השואה על כל מוראותיה. הוא איבד בה את אשתו, את אחד עשר ילדיו, וכמעט את כל תלמידיו וחסידיו. הוא עצמו נלקח לאושוויץ ולמחנות נוספים, שבהם עבד עבודת פרך בתנאים איומים ותוך סכנת מוות תמידית. עדי ראייה סיפרו כי גם בתנאים אלו הוא היה איתן באמונתו וחיזק גם אחרים, נמנע במסירות נפש מחילול שבת ומאכילת טריפות וקיים את כל המצוות והמנהגים שהיה באפשרותו לקיים. פעמים רבות הבחינו הנאצים במעשיו והיכו אותו מכות רצח, ורק בחסדי שמים הוא נותר בחיים.
מיד לאחר השחרור, במקום לשקוע באבלו האישי, החל הרבי לפעול ככל יכולתו כדי לחזק את שארית הפליטה ולבנות מחדש את העולם שחרב. הוא עסק בקבורת המתים, דאג ליתומים והשיא בני זוג. במחנות העקורים הוא ניחם את הניצולים השבורים, ודרבן אותם לאחוז בחיים ולחזור לאורח החיים היהודי כפי שהיה לפני המלחמה. בפגישה שקיים עם הגנרל האמריקני אייזנהאואר (לימים נשיא ארה"ב), שכנע אותו הרבי לדאוג גם לצרכיהם הרוחניים של הניצולים.
בשנים הבאות עבר הרבי לארה"ב, נישא בשנית והקים קהילה שהחזיקה בכל מנהגי החסידות המקוריים, דבר שלא היה מקובל כלל באמריקה של אותם ימים. הוא הקים ישיבות ומוסדות לניצולי השואה, בארה"ב, במקסיקו, בקנדה ובישראל. כדי לחדש את עולם התורה שחרב, הקים הרבי את מפעל הש"ס שבו נבחנים על הש"ס כולו.
הרבי יזם את הקמת השכונה החסידית "קריית צאנז" בנתניה, ובשנת תש"ך (1960) עלה לארץ והתיישב בה. הוא האמין שהתורה אמורה להשפיע על כל תחומי החיים, ובהתאם לכך הקים בנתניה את בית החולים "לניאדו", שפועל עד היום לפי כל דקדוקי ההלכה. לפי דבריו, בזמן השואה הוא נדר שאם יינצל, יעסוק בהצלת יהודים.
לצד פעולותיו הציבוריות, היה הרבי מגדולי התורה בדורו. הוא חיבר ספרים רבים ובהם "שפע חיים" ושו"ת "דברי יציב", ונתן שיעורים עמוקים בעיון בישיבות שבראשותו. הרבי היה מיוחד גם בתפילותיו, שנמשכו שעות ארוכות ברגש ובדבקות. גם לאחר שנים מפטירתו, מהווה דמותו של רבי יקותיאל יהודה מופת לגדלות בכל חלקיה של עבודת ה'.
יום חמישי, י' בתמוז – מלחמת קוריאה והקשר היהודי
עם סיום מלחמת העולם השנייה, השתחרר חצי האי קוריאה מכיבוש יפני, וחולק לשתי מדינות: צפון קוריאה הקומוניסטית ודרום קוריאה הדמוקרטית. ב-י' בתמוז תש"י (1950) פלשה צפון קוריאה לשכנתה מדרום, בכוונה להשתלט על חצי האי כולו. כך החלה מלחמה שנמשכה כשלוש שנים, כאשר לצד הצפון נלחמו גם סין וברית המועצות הקומוניסטיות, ולצד הדרום נלחמו ארה"ב ומדינות דמוקרטיות נוספות. בסיום המלחמה חזרו הצדדים כמעט לנקודת ההתחלה, וחלוקתה של קוריאה נמשכת עד ימינו אלה.
למלחמה זו הייתה השפעה מעניינת על העולם היהודי בארה"ב. בארה"ב של אותן שנים, בין הפטורים מגיוס היו גם… תלמידי ישיבה )כחלק מפטור כללי לתלמידים במוסדות דת(. בחורים יהודים רבים באותה עת לא היו מחוברים לתורה כל כך, אבל העדיפו ללכת לישיבה מאשר להשתתף במלחמה שאינה נוגעת להם. במשך הזמן, אצל חלק מהם התקיים "מתוך שלא לשמה בא לשמה", כך שהסכסוך בקוריאה גרם בין השאר לחיזוק היהדות ולימוד התורה באמריקה.
