המפקד בחן את המחנה בעיניים קמות. מרגע לרגע צדו את מבטו דברים נוספים והוא הבין שזה לא יכול להימשך יותר. הוא המשיך להסתובב עד שדמות צדה את מבטו. "חייל, גש לכאן!" החייל התקרב לעברו. "כן, המפקד?"
"לך סדר את עצמך! המדים שלך לא מגוהצים, השרוכים פתוחים. איך אתה מסתובב ככה בבסיס?" החייל הנהן בראשו והתכופף לשרוך את נעליו וליישר את חולצתו, מתקדם בפסיעות מהירות לעבר המסדר שאמור להתחיל בדקות הקרובות.
המפקד צמצם את עיניו ובחן את חייליו בחוסר שביעות רצון מופגן. רבים מהם עמדו ברישול כשהם צוחקים בקול. הם לא היו מסופרים לפי הכללים והופעתם הייתה מרושלת.
המפקד ישב במשרדו ונשען לאחור על כיסאו, מהורהר. הוא היה עסוק בפתיחת מכתב צבאי ועבר על השורות הקצרות בפנים קפואות. "מה קורה, המפקד?" מזכירו הצבאי של המפקד הביט בו בשאלה. "המפקד העליון של הצבא רוצה להגיע לכאן בעוד שבועיים", קרא המפקד את תוכן המכתב. "אם הוא יראה את החיילים שלנו, נהיה בבעיה קשה…"
המזכיר הנהן, מבין את הסיטואציה. "אז מה עושים?" המפקד הרהר רגעים אחדים ואז התרומם ממקומו. "יש לי רעיון!" הוא שלח את מזכירו למפקדי הפלוגות ולהודיע להם על ישיבה דחופה.
חצי שעה לאחר מכן הוא פתח את הישיבה המאולתרת. "המפקד העליון של הצבא מגיע כאן למחנה בעוד שבועיים". המפקדים השפילו את ראשם, הם כבר הבינו על מה הוא הולך לדבר. הוא המשיך לנזוף בהם: "אנחנו לא יכולים לעבור לסדר היום על המראה של החיילים שלנו, אנחנו חייבים להכניס אותם למשטר של סדר ומשמעת צבאית!"
"איך עושים את זה?" נשמעו קולות מיואשים. "עד עתה ההערות שלנו מועילות ליום אחד, אולי יומיים, ואפילו העונשים כבר לא מפחידים אותם…"
"יש לי רעיון מסוים, אבל זה ידרוש מכם לתת יותר מעצמכם". הוא בחן את המפקדים שתחתיו, בודק את רמת נחישותם. "אנחנו מוכנים", אמרו המפקדים ספונטנית בתגובה.
"אתם, בתור מפקדים, צריכים להיות מאה אחוז בנראות שלכם!" אמר המפקד, מעביר את עיניו על היושבים מולו. "כשהחיילים יראו את המפקדים שלהם משקיעים כל כך במראה שלהם, הם גם ירצו להיראות מסודרים, כמו שחיילים צריכים להיות ברמה המקסימלית…" אחד המפקדים הצביע ושאל: "המפקד. אבל… אנחנו כן מקיימים את ההנחיות של המראה הצבאי כסדרם".
"נכון. אך אני רוצה מאה אחוז, מאתיים!" המפקד היה נחוש, "יש לכם שבועיים להכניס את החיילים לתלם. תגהצו את המדים באופן קיצוני, תסתפרו פעם בשבוע, תעמדו תמיד זקוף. רק ככה זה יעבוד!"
ואכן, בתוך כמה ימים החלו להבחין החיילים בשינוי אצל המפקדים. בהתחלה הם פטרו את העניין בזלזול, אבל ככל שחלפו הימים הם הרגישו שהם מחויבים.
שבועיים לאחר מכן הגיע לבסיס המפקד העליון של הצבא. הוא בחן את החיילים היטב, עקב אחרי המתרחש במסדר ונהנה מכל רגע. בסוף הסיור, הוא ניגש למפקד הבסיס והחמיא: "החיילים שלך נראים נפלא. כיאה לחיילים בגדודים מקצועיים שכאלו!"
"תודה", הנהן המפקד, ממתין להמשך הדברים. "האמת? גונבו לאוזניי שמועות שהגדוד שלך נראה… לא טוב". המפקד העליון שילב את ידיו. "אני שמח להתבדות. איך הצלחת לשנות את ההרגלים של החיילים כאן כל כך מהר?"
המפקד הרהר לרגע, כמו מתלבט אם לחשוף את דרך פעולתו. "הפסקנו להעיר להם. פשוט הראינו להם דוגמה אישית. כאשר הם ראו שלנו, כמפקדים האחראיים, זה כל כך חשוב, הם בהחלט רצו להידמות אלינו והחלו להקפיד בחזרה על הכללים".
כשמשה רבנו מלמד את בני ישראל על חשיבות שמירת הדיבור,
לקיים את הנדרים, הוא פונה תחילה לראשי המטות. כך הוא מלמד
אותנו את חשיבות הדוגמה האישית של כל אדם שיש לו השפעה
על הזולת. אם אתה רוצה שמישהו בסביבתך ישנה את התנהגותו,
חשוב שתתחיל מעצמך.
