יום אחד התכנסו החסידים אצל הרבי הזקן וביקשו לשמוע דבר תורה.
פרשת השבוע הייתה פרשת בלק, והחסידים אמרו: "רבי, אמור לנו בבקשה: מה זה בלק? תן לנו רמז שנוכל ללמוד ממנו".
התבונן עליהם הרבי ואמר: "בלק – ראשי תיבות של ואהבת לרעך כמוך".
התפלאו החסידים על ראשי התיבות המוזרים. אבל אף אחד מהם לא העז להקשות איך התהפכה הוא"ו לבי"ת, ואיך החליף הרבי את האות קו"ף בכ"ף.
רק אחד מהם אזר אומץ ואמר: "רבי. אבל זה ממש לא מסתדר".
נדמה היה שהרבי חיכה לשאלה הזו בדיוק, הוא קפץ ממקומו וכמעט שאג:
"וכי מה נדמה לכם – מצוות ואהבת זה רק כשמסתדר לכם?!"
*
כל אחד מאיתנו מסכים ללא ספק שיהיה ממש נחמד אם כל האחרים יאהבו אותו, וכולם ממש יקיימו עליו את מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
אבל קצת קשה לראות איך אני באמת מסוגל לאהוב את כל האחרים, ועוד לאהוב אותם "כמוך", כלומר, כמו שאני אוהב את עצמי… זה כבר ממש לא מסתדר בראש. ומי מדבר בכלל על לאהוב את כל האנשים שמעצבנים אותי, מרגיזים אותי, לא באים לי בטוב…
*
הגמרא מספרת על אדם לא יהודי שמגיע אל הלל הזקן, נשיא ישראל, ומבקש ממנו: "למדני את כל התורה כשאני עומד על רגל אחת".
ובמקום לענות לו "ואהבת לרעך כמוך" הלל נותן לו את העיקרון הזה דווקא על צד השלילה: "מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך".
ובכך הוא מלמד אותו ואותנו דבר חשוב ויסודי מאוד:
אם אתה באמת רוצה לאהוב את הזולת, תתחיל מזה שאתה לא פוגע בו, שתבין שהדם שלך אינו יותר אדום משלו, ושהוא רגיש ומרגיש ממש כמוך, ושמילה שהייתה עלולה לפגוע בך יכולה להכאיב גם לו.
ובכל מערכת יחסים עם הזולת, עליך ללמוד להרגיש את מי שמולך, כי אתה והאחר הם בדיוק אותו דבר.
*
גם מי שלא נראה כמוך, הוא בדיוק כמוך.
שניכם מגיעים מאותו מקור, ושניכם בנויים בדיוק אותו דבר. וגם לך יש דברים שיכולים לעצבן ולהרגיז אנשים אחרים, וגם אתה לא מושלם, וגם אתה טועה לפעמים.
אם נתחיל בלא לעשות רע, בסופו של דבר נגיע גם לעשיית הטוב.
“וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'…"
הלוואי שנזכה באמת לאהוב, כי פשוט אין לנו ברירה אחרת.
