המערה הייתה חשוכה לחלוטין, ריקארדו ניסה להדליק את הפנס שברשותו ללא הצלחה. הוא החזיק בחוט שקשר לגופו ולעץ מחוץ למערה והחל ללכת לכיוון פתח הכניסה. אלא שרחש שנשמע בפתאומיות הקפיץ אותו ממקומו, עששית שהייתה נתונה בידי אדם שחום עור נדלקה מולו בפתאומיות. "מה אתה עושה כאן?" שאל הלה בשפת אנשי השבט המקומיים. "שמי ריקארדו ואני חוקר את יערות האמזונס, אני מחפש את עיר הזהב!" הציג ריקארדו את עצמו. "מה שמך?" האיש חייך לעברו ואמר: "שמי בוניטו, ברוך הבא לאמזונס!"
"האם אתה יודע היכן נמצאת עיר הזהב?" שאל ריקארדו בסקרנות, בהתחלה היה נראה שבוניטו לא יודע במה מדובר. "זהב, זה דומה לאבן צהובה!" הסביר ריקארדו לבוניטו המבולבל. "אני חושב שאני מבין על מה אתה מדבר…" אמר בוניטו והתקרב לאבן השחורה שהייתה בסמיכות לפתח המערה, הוא לחץ עליה בקלילות ולפתע האבן זזה ממקומה בפתאומיות.
בוניטו כיבד את ריקארדו להיכנס ראשון לתוך המערה הפנימית. ריקארדו נדהם למראה הברק הזוהר שנצנץ מכל פינה במערה. "אני לא מאמין!" צווח בהתרגשות. "למה אתה צועק?" שאל בוניטו. "אני צועק, כי חלום חיי התגשם! מצאתי את עיר הזהב!" הסביר ריקארדו לבוניטו שלא הבין על מה המהומה. "ברגע שיש לך זהב, כל העולם יכול להיות שלך!" הסביר ריקארדו בתקווה שבוניטו יבין את עומק הדברים. "אבל יש לי הכול! לא חסר לי כלום…" השיב בוניטו בתמימות. "תקשיב ידידי, אני לא מבין מה זה זהב, אבל אני יכול להגיד לך בוודאות שלא חסר לי כלום, יש לי הכול!" המשיך בוניטו לומר בנימה בוטחת.
"אני אעשה אתך עסקה, אני אקח אתך מכאן שישה שקים של מטבעות זהב ואנחנו נפליג ביחד לארץ שלי – אנגליה. שם אוכל להראות לך דברים שלא ראית מעולם, רק אז תוכל להבין איזה אוצר טמון במערה שלך!" אמר ריקארדו, ונראה היה שבוניטו נהנה מההצעה. הוא הנהן בראשו בהסכמה וביום שלמחרת יצאו שניהם למסע הארוך והמפרך לעיר הבירה לונדון.
כשהגיעו לאנגליה, הלכו השניים להסתובב בשוק המרכזי בין כל החנויות, שם היה בטוח ריקארדו שיוכל להוכיח לידידו החדש את ערכם הגדול של אוצרותיו. לאחר שעברו כמה וכמה חנויות, היה ריקארדו על סף ייאוש לאחר שהלה דחה את כל הצעותיו. "תקשיב ידידי, יש לי רעיון – למה שאתה לא תסתובב בעצמך בשוק ותראה האם יש משהו שמעניין אותך ואני אחכה לך כאן בכיכר העיר?" הציע ריקארדו שהיה לאחר ייאוש. בוניטו הסכים וחזר לתוך השוק, לאחר שעה של המתנה הבחין ריקארדו בכרכרה ענקית שמתקרבת לעברו. "מי זה ריקארדו?", שאל מוביל הסוסים. "זה אני!" השיב ריקארדו, כשלפתע קלט את בוניטו יושב בתוך העגלה. "מצאת משהו שמעניין אותך?" שאל ריקארדו בסקרנות. "כן!" השיב בוניטו. "מה מצאת?" שאל ריקארדו בהתרגשות. "ראיתי את המוכר בחנות מנגן בכלי הזה והמוסיקה שנשמעה הייתה מופלאה, נכנסתי לחנות ואמרתי למוכר שאני רוצה לנגן כמוהו. הוא לא הבין מה אני רוצה, אבל קניתי ממנו את כל החנות…" בוניטו ניגש לעגלה מאחורה, הסיר את הכיסוי מעל תיבות העץ שהיו בתוכן עשרות כינורות.
"אבל למה קנית כינורות?" כעס ריקארדו. "המנגינה הזאת מיד תפסה אותי – לא יכולתי להפסיק להקשיב לה, אמרתי לעצמי שאני רוצה לדעת לנגן, אז אני קניתי כמה שיותר כינורות, כי בעיני זהו האוצר הכי גדול שראיתי מעולם!", סיים בוניטו בהתלהבות. "אבל אתה לא יכול לעשות עם זה כלום, אתה צריך ללמוד רק בכינור אחד – הרבה מאד זמן, כדי להתחיל ליהנות, אבל צר לי לאכזב אותך, זה לא אוצר שאתה יכול ליהנות ממנו עכשיו, זהב זה אוצר שאתה יכול ליהנות ממנו ולקנות בו את כל תענוגי העולם – מוסיקה זה לא אוצר!" הסביר ריקארדו לידידו החדש. אבל בוניטו הביט בו בעיניים מצועפות: "אני לא צריך את האוצר הזה. אני גיליתי היום שעבורי זאת ההנאה הגדולה ביותר, הנאה שמעולם לא ידעתי שהיא קיימת. הייתי צריך לשמוע מנגינה בפעם הראשונה בחיי כדי להבין עד כמה אני נהנה ממוסיקה, אני רוצה שתלמד אותי לנגן", סיים בוניטו את דבריו בהתרגשות. ריקארדו שנדהם מהבקשה המוזרה, הזהיר את בוניטו: "אבל ידידי, דע לך! ללמוד לנגן בכינור לוקח הרבה מאוד זמן!" בוניטו קטע את דבריו ואמר: "תגיד לי אתה, אם השקעת שנים מחייך בשביל למצוא את 'עיר הזהב' שהיא לא שלך – ולא התייאשת, איך אתה מצפה ממני להתייאש ממשהו שנמצא בתוכי ועבורי הוא הסיפוק הגדול ביותר?" ריקארדו השפיל את עיניו במבוכה, הדוגמא המוחשית של בוניטו היה עבורו הלקח הגדול ביותר…
בפרשת השבוע אוסף משה רבנו את כל העם ומזהיר אותם לגבי העתיד. משה רבנו מזהיר את עם ישראל להתמקד בעיקר ולשמור על קיום התורה והמצוות, מכיוון שזהו הדבר שישמור עליהם יותר מכל. מכיוון שטבע האדם להיגרר אחרי דברים שהם לא חשובים באמת ולשכוח את העיקר. לפעמים רק מחשבה שניה על המציאות, או פרספקטיבה שונה, נותנת לנו את היכולת לגלות מהו האוצר האמיתי ששוכן בתוכנו: קיום התורה ושמירת המצוות…
