מלך האי הגדול הכריז על אטרקציה מלכותית מיוחדת: הוא החליט להעניק אוצר יקר מאוד לבני הממלכה, אך ביקש לראות רצינות ומסירות.
את האוצר הוא העמיד במרכז האי וסביבו שכבות של מכשולים ומנגנוני הגנה שונים. על מבקשי האוצר מוטל היה לגלות את כל המכשולים ולעבור את החומות הגבוהות וגדרות הברזל, ורק אחרי סיום כל האתגרים אפשר היה לגעת באוצר עצמו.
רוב תושבי הממלכה בכלל לא התחילו במשימה. היא הייתה נראית להם קשה ומאתגרת מדי, והם טענו שהדבר בכל מקרה בלתי אפשרי.
היו כאלו שניסו מעט והתייאשו, והיו כאלו שהמשיכו והתאמצו ברמות שונות של קושי. אולם רק איש אחד צלח את המכשולים כולם ועבר גם את כל החומות הגבוהות. כשסיים, הוא הביט לפניו וראה את המלך בכבודו ובעצמו מחכה לו.
כשהסתכל לאחור, הוא גילה שכל המכשולים והחומות לא היו אלא אחיזת עיניים גדולה, מופע פירוטכני מרשים…
האוצר הגדול מכול מחכה לכל אחד ואחד מאיתנו. הפסגה הגדולה שאליה יכול כל אדם להגיע, המקום השלם – קרוב מאוד אל המלך, מקום שכולו טוב.
המידע על האוצר הזה נמצא עמוק בתוכנו. הנשמה שלנו יודעת לאן היא רוצה להגיע ולאן היא צריכה להגיע, היא הרי הגיעה משם.
כל אחד מאיתנו יודע שיש אוצר בתוך תוכו. אבל יש שמתייאשים עוד לפני שהתחילו, כי מסלול המכשולים הוא אימתני, ונדמה להם שלא יצליחו להגיע למקום הזה אף פעם. הרי יש לנו כל כך הרבה דברים לעשות כאן, וכל כך הרבה אתגרים שמונעים מאיתנו את ההתקדמות הרוחנית שבאמת מגיעה לנו.
הקדוש ברוך הוא אומר לנו: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא".
האוצר הגדול מכול יהיה נסתר מאיתנו. אנחנו לא נדע על מה באמת מדובר. אנחנו לא נצליח להבין איך מגיעים לשם. לא יהיה לנו מושג איך באמת אפשר להתגבר על כל המכשולים.
אבל אנחנו צריכים לדעת רק דבר אחד – שזה קיים, שזה נמצא ושזה גם אפשרי.
וכשנעשה את כל הצעדים הכי טובים שלנו, מתוך תשוקה ורצון לגלות את האמת הטובה, נגלה שכל המכשולים והאתגרים לא היו אלא אחיזת עיניים, הם נועדו רק לבדוק כמה אנחנו רציניים, וכמה זה חשוב ומשמעותי לנו.
