'כמה נעים להיזכר בעבר, לעבור בין הבניינים הישנים ולהיזכר בחוויות הילדות…' חלפה מחשבה בראשו של עמי בעת ששוטטו הוא וחבריו לקבוצה בשכונה הישנה שבה עברו עליהם ימי ילדותם. הם חלפו על פני הבניינים הישנים שאת חלקם כבר החליפו וילות גדולות ומפוארות שנבנו על הריסות הבתים המתפוררים, אבל עדיין היה ניתן לחוש את הנוסטלגיה באווירה של השכונה הישנה-חדשה ועמי נהנה בכל רגע מחדש מזיכרונות הילדות.
"הנה בית הספר!" הצביע מירו, עוד חבר ילדות מהשכונה הוותיקה, שהצטרף לטיול השורשים, על מבנה אפור שעמד בקצה הרחוב. עבור החבורה העליזה זו הייתה יריית פתיחה וסיפורי העבר, בעיקר על התעלולים מימי בית הספר העליזים, לא הפסיקו לשפוע ויחד איתם פרצי הצחוק המתגלגלים. היה נעים להיזכר בימים ההם כאשר נהנו והשתובבו.
הם חלפו על פני 'המכולת של זבולון' שהייתה בעצם המכולת השכונתית היחידה, ונהנו להיזכר בחנות הירקות של מוריס שכבר מזמן אינה קיימת ואת מקומה תפסה חנות לממכר טלפונים ניידים. לפתע אמר מירו: "זוכרים את החצר של לייבוש?" כולם פרצו בצחוק מתגלגל, איך אפשר לשכוח את לייבוש? האיש הצעיר שגר בפינת הרחוב שהיה יושב במשך שעות ארוכות בחצר ביתו ומנסה להכין כל מיני יצירות אומנות מוזרות, פעם היה זה גזע עץ שמצא ובמשך שבועות ארוכים התעסק איתו ועד היום לא ברור מה בדיוק הוא ניסה ליצור מחתיכת העץ חסרת השימוש, פעם אחרת היה זה אוסף בקבוקי זכוכית, מהם הוא ניסה ליצור משהו מוזר שאף אחד מעוברי האורח לא הבין למה הוא מיועד. עמי חייך יחד עם כולם אבל לפתע פניו עטו ארשת רצינית, הוא נזכר בקריאות הגנאי שהוא וחבריו היו זורקים לעברו של לייבוש והוא ממש התבייש מעצמו כשנזכר בקריאות כמו: 'לייבוש, מתי נפתח המוזיאון?' ו'לייבוש האומן הזבלן', שהוא ממש התבייש בהן כעת. 'מעניין מה עלה בגורלו של לייבוש ויצירות הפאר שלו…' חשב עמי לעצמו והחליט לבדוק את העניין.
"אני אחזור בעוד כמה דקות", הודיע עמי לחבריו והחליט לדפוק על הדלת הישנה. 'אולי אצליח לתקן במשהו את מסע ההשפלות בו העברנו אני וחברי את לייבוש המסכן', חשב לעצמו. הוא דפק בחשש על הדלת שנפתחה על ידי בחור חביב, הלה היה העתק מושלם של לייבוש עצמו רק צעיר יותר. עמי לא התכונן לכך ולא ממש ידע מה לומר.
"המממ…" כחכך בגרונו באי נעימות: "אתה קשור ללייבוש?" ניסה את מזלו. "כן, אני הבן שלו", השיב הבחור בחיוך. "אני עמי", הציג עמי את עצמו והמשיך: "גדלתי כאן בשכונה בתור ילד ועכשיו באמצע סיור שורשים בשכונה עם כמה מחברי נזכרתי באבא שלך, ועניין אותי מאוד לדעת מה קרה איתו במשך השנים".
"אתה הכרת את אבא שלי?" שאל הבחור ולפתע פניו הרצינו. "לא ממש", השיב עמי, "רק הייתי עובר כאן על יד החצר מדי פעם ומסתכל על העבודות אותן היה יוצר…"
"אתה רוצה אולי לראות חלק מהיצירות אותן הוא יצר במהלך השנים?" שאל הבחור הצעיר והזמין את עמי להיכנס פנימה. הוא הכניס את עמי אל תוך הבית ובדרך פנימה עוד הספיק לספר לו שחלפו שבע שנים מאז שלייבוש אביו נפטר ממחלה קשה. "אני מצטער מאוד לשמוע", אמר עמי ונכנס בעקבות בנו של לייבוש שענה לשם אלישע. הצעיר פתח את דלת החדר והציג לעמי את יצירות הפאר שקישטו את החדר, עמי היה בהלם מוחלט. לפתע הוא הבין שלייבוש היה בהחלט אמן ענק בעל סדר גודל שהוא וחבריו לא ממש הבינו מה הוא עושה, הוא ראה שם את גזע העץ המגולף שלפתע מול עיניו הפך לאגרטל יוקרתי, ואת מגוון בקבוקי הזכוכית שנצבעו ביד אומן והרכיבו יחד פסיפס צבעוני מרהיב.
בעוד הוא שקוע ביצירות המרהיבות, הסתובב לפתע אלישע לעברו והביט ישירות לתוך עיניו: "האם גם אתה היית מאלו שקראו קריאות גנאי לעברו של אבא?" שאל בלי הודעה מוקדמת. "לפעמים", ענה עמי ומיד המשיך: "האמת היא שהקדמת אותי, באמת מהרגע שנכנסתי לפה אני מנסה לחשוב כיצד אביך, שהיה איש צעיר באותם ימים, הצליח להתעלות מעל עצמו ולא להתייחס לכל קריאות הזלזול והגנאי שהיו נזרקות לעברו, וכאלו היו רבות, ולמרות זאת להמשיך להשקיע את כל מרצו ביצירות הפאר הללו…" אמר עמי ונאנח.
הבחור חייך קלות והביט בפניו של עמי: "האמת היא שגם אני שמעתי מאחי הגדולים על התנהגותם של ילדי ונערי השכונה באותם ימים, ברור לי שאני למשל לא הייתי עומד בזה… אבל לאבא הייתה מעלה אחת או בעצם חיסרון אחד שבדיעבד התברר לאורך השנים שהיא שמרה עליו יותר מכל, הוא פשוט היה חירש מלידה, כך שקריאות הגנאי לא הגיעו לאוזניו מעולם. כנראה שבזכות החירשות שלו – קריאות הגנאי של הילדים לא כיבו את אש האומנות שבערה בו, אולי רק בזכות זה שאבא לא שמע כלל, היום שומעים עליו בעשרות מוזיאונים ותערוכות אומנות בכל הארץ…"
בלק נביא האומות מגדיר את עם ישראל בפרשתנו במילים: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". עם שלא מתייחס למה יגידו או מה יאמרו הגויים, עם שמשתדל לדבוק בדרכיו של הבורא, דבר שללא ספק הוביל לכך שהוא היה ונותר העם הנבחר…
