עזרא נסע לטיול בטורקיה ובמהלך הטיול רכש אצל אמן מקומי נרגילה מיוחדת שמעוטרת בציורים מרהיבים, הנרגילה עלתה מאתיים וחמישים דולר. אבל עזרא החליט שזה שווה את הכסף ושילם את המחיר הגבוה. כשהגיע לארץ ישב עם החברים והראה להם את הנרגילה המעוטרת, אבל צוריאל אחד החברים שהיה אספן נרגילות מושבע 'נדלק' עליה והחליט שהוא מוכרח לצרף אותה לאוסף שלו. אבל עזרא סירב כמובן ההשקעה הכספית מבחינתו הייתה מוצדקת והוא לא תכנן למכור את הנרגילה לאף אחד. אבל צוריאל ממש ירד לחייו של עזרא ולחץ עליו רבות כדי שימכור לו את הנרגילה, עד שלבסוף עזרא נשבר וברגע של חולשה מכר לו אותה במאתיים וחמישים דולר. לאחר כמה ימים חזר בו עזרא, ותבע ממנו בחזרה את הנרגילה אבל צוריאל טוען: "מה אתה רוצה ממני, מכרת לי אותה!" אבל עזרא טוען: "נכון שמכרתי, אבל לא רציתי למכור בכלל אתה הכרחת אותי, ולכן קח בחזרה את הכסף ותן לי את הנרגילה שלי!" מה דעתכם, האם צוריאל צריך להחזיר לעזרא את הנרגילה?
מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט: תלמוד בבלי מסכת 'בבא בתרא' דף מ"ז עמוד א' במילים: 'תליוהו וזבין'. שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן ר"ה, סימן קט"ז סעיף ז'.
תשובה לשאלה "מי שתופס תופס" (שאלה מס' 727)
תקציר השאלה השבועית: צחי ושימי טיילו להם בפארק של השכונה, צחי הבחין בשטר של מאה שקלים שמונח בין השיחים. וצעק לשימי: "תפוס לי את השטר של המאה שקל, לפני שהרוח תעיף את זה!" שימי רץ לעבר השטר, אלא שבמקום להביא אותו לצחי הוא פשוט הכניס אותו לכיס. אבל צחי כעס: "אני ראיתי ראשון את הכסף ואמרתי לך להביא לי אותו!" אבל שימי לא התרגש והשיב: "אבל אני תפסתי את הכסף!" ואז הבחין צחי בשטר נוסף שמונח באמצע השביל, הוא רץ במהירות לעבר הכסף והניח עליו את הרגל. אבל שימי שלף לו את השטר מתחת לנעל ואמר: "עכשיו השטר הוא שלי!" הפעם צחי כעס מאד ואמר: "אבל הפעם אני באמת תפסתי!" אבל שימי שוב לא התרגש ואמר: "אתה שמת את הרגל ואני הרמתי עם היד, זה ההבדל הגדול!" במקום לריב עם שימי, ביקש ממנו צחי לבוא לפני רב השכונה שיאמר להם מי צודק. מה לדעתכם השיב להם הרב?
תשובה בקצרה: אמנם שימי נהג שלא כמו שנוהג חבר טוב, אבל הכסף הוא שלו.
תשובה בהרחבה: לא נוכל לומר ששימי התנהג כמו חבר טוב והגון ובהחלט צחי צריך לחפש לו חברים אחרים טובים יותר. אבל מבחינה הלכתית שני השטרות שייכים לשימי ולא לצחי ונקדים הסבר קצר מדוע: כדי שחפץ יעבור מבעלים אחד לבעלים השני, או מהפקר לבעלות אדם מסוים. נקבעו כללי קניין, שכאשר אדם מבצע אותן מתוך מטרה לקנות את החפץ, החפץ הופך להיות בבעלותו. ואחת הדרכים לקנות 'מטלטלין' היא ב'הגבהה', היינו בהרמת החפץ מתוך כוונה לקנות אותו ולקבוע עליו בעלות.
הגמרא (תלמוד בבלי מסכת 'בבא מציעא' דף ט עמוד ב') מספרת על מקרה דומה שבו אדם רוכב על גבי החמור ורואה 'מציאה' שמונחת על הארץ ומבקש ממישהו שירים אותה עבורו, וממש כמו בסיפור שלנו האיש אימץ את המציאה לעצמו. פסק ההלכה בגמרא תלוי בניסוח דבריו של המוצא מכיוון שאם הוא אמר: 'תן לי את המציאה', יכול הבן אדם לקחת אותה לעצמו. אבל אם הוא אמר: 'תזכה עבורי במציאה' וכוונת הדברים היא, תחשוב על כך שאתה מגביה את הכסף בשבילי כדי לזכות בו עבורי, במקרה כזה הכסף שייך למוצא הראשון, כיוון שהמגביה אינו אלא 'שליח' שלו. אבל במקרה שלנו צחי לא ביקש משימי שיזכה בכסף עבורו, ולכן שימי יכול לקחת את הכסף לעצמו.
גם במקרה השני הכסף הוא של שימי, וזאת מסיבה פשוטה: צחי לא הגביה את השטר, הוא רק דרך עליו, ועם כל הכבוד לצחי – דריכה איננה אחת מצורות הקניין כדי לזכות בחפץ או בשטר. נוסיף רק שאכן ישנם מקרים שבהם אפשר לקנות מציאה בלי הגבהה, תוך כדי שימוש במושג 'ארבע אמות של אדם קונות לו', כלומר השטח הצמוד לאדם נחשב כאילו הוא בבעלותו, וכאשר בדעתו לקנות את הדבר הנמצא בשטח זה הוא קונה גם בלי להגביה את החפץ. אולם פריבילגיה זו אינה קיימת ברשות הרבים ולכן היה על צחי להרים את השטר וכיוון שלא הרים אותו, השטר שייך לשימי.
