דוד קיבל עבודה על פרויקט בחו"ל למשך שלושה חודשים. הוא כבר קנה כרטיס ותכנן לטוס בימים הקרובים. שלומי ידידו הטוב ששמע על הנסיעה ניגש אליו וביקש ממנו: "דוד, אכפת לך להשאיר לי את המפתחות של הרכב שלך? אפשר להשתמש בו מדי פעם לנסיעות קצרות?" דוד הנהן בהסכמה ואמר: "אין לי בעיה, רק תשלם לי על השימוש ברכב מבחינת הבלאי וירידת ערך סכום של חמש מאות ש"ח עבור שלושה חודשים". שלומי הסכים כמובן ויום למחרת דוד נסע לחו"ל. לאחר חודש, נגנב הרכב בהפתעה באחד הלילות, וכשדוד חזר לארץ, הוא ביקש משלומי לשלם על הרכב שנגנב: "לפי ההלכה אתה נחשב כ'שואל' שחייב בגניבה ואבידה, ולכן אתה צריך לשלם לי על הרכב!" ואילו שלומי טען: "אני לא נחשב 'שואל' אלא 'שוכר' כי קבענו מראש שאני משלם לך חמש מאות ש"ח על השימוש ברכב ולכן אני לא צריך לשלם!" מה דעתכם? האם שלומי נחשב כ'שואל' שחייב בתשלום, או כ'שוכר' שפטור במקרה של גניבה?
מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט: תלמוד בבלי מסכת 'בבא מציעא' דף צ"ד עמוד ב' במילים: 'רוב ההנאה שלו'. שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן ש"מ סעיפים א'-ד' והאם זה דומה למקרה שלנו.
תשובה לשאלה "חנייה בע"מ" (שאלה מס' 623)
תקציר השאלה השבועית: שמעון היה נכה, ובגלל הנכות הקשה שלו היה חונה בקביעות בחנייה הצמודה לדירת הקרקע שלו. החנייה הייתה שייכת לשכן אחר אבל כולם הבינו את המוגבלות שלו ואף אחד לא התלונן על החנייה. כששמעון מכר את דירתו לעקיבא, הוא סיפר לו שיש לו חנייה צמודה בכניסה לבית. כשחנה עקיבא בחנייה חיכה לו פתק על השמשה: "שכן יקר, החנייה שבה אתה חונה שייכת לדייר אחר בבניין. ולכן עליך לחנות בחנייה אחרת". כשבירר את העניין הסבירו לו השכנים שהחנייה מעולם לא הייתה שייכת לשמעון, אלא שהוא היה רגיל לחנות שם ואף אחד לא הזיז אותו בגלל המוגבלות שלו. מה דעתכם? מי צודק, עקיבא שקנה דירה עם חנייה צמודה או השכן שהחנייה שלו?
תשובה בקצרה: עקיבא חייב לפנות את החנייה ואין לו שום טענה על השכן, אלא רק על שמעון בעל הדירה הקודם.
תשובה בהרחבה: מצאנו בהלכה במספר מקומות שכל אדם שעשה שימוש בקרקע של חברו מבלי לבקש רשות ובעל הקרקע ראה שהוא משתמש ולא מחה בו, הדבר נחשב כראיה שבעל הקרקע מחל על השימוש שהשני עושה בחצרו (שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן קנ"ג סעיף ב'). דוגמא לכך, יכולה להיות מאדם שצינור המים של המזגן שלו מטפטף בקביעות לחצר חברו, ובעל החצר רואה ושותק, סימן שבעל החצר מוחל על המים שנשפכים לחצרו ואינו יכול לבקש ממנו להפסיק ולעשות זאת. לא מועיל לעשות 'חזקה' בקרקע של חברו אלא רק במקרה שהמחזיק טוען שקנה ממנו את הקרקע או שהבעלים נתן לו אותה במתנה ומראה במקביל שטר שמוכיח את טענותיו, או שמוכיח שיש לו 'חזקה' על הקרקע למעלה משלוש שנים (דעת הרמ"א שם על המקום). ולכן במקרה שלנו, ששמעון היה מחנה את הרכב בחנייה הצמודה לבית והשכן לא מחה בו, לכאורה הדבר נחשב כ'חזקת תשמישין' (אדם שמוחזק כמשתמש כבר זמן רב בחפץ או בקרקע), שתלויה במחלוקת האם נחשבת כ'חזקה' או לא. וכיוון שבעל החנייה הוא מוחזק בקרקע הזאת, הוא בהחלט יכול לומר לעקיבא: אל תחנה שם את הרכב שלך.
נקודה נוספת שמובאת בראשונים, היא העובדה ששימוש תמידי בקרקע או בחפץ חייבת לכל הדעות הוכחה על מכירה מפורשת שנעשתה, ולא מספיקה במקרה כזה הסכמה שבשתיקה (דעת הרשב"א, בית יוסף סוף סימן קנ"ג). ואם כן, יש לנו סיבה נוספת שמכוחה לא יוכל עקיבא להחנות את רכבו במקום החנייה הצמוד לביתו, כיוון ששמעון בעל הדירה הקודם לא סיפק לו הוכחה שקנה את החנייה מבעליה.
האם עקיבא יכול לטעון שקנה דירה עם חנייה צמודה?
במקרה שלנו הטענה של עקיבא אינה מתקבלת, כיוון שגם אם נוכיח ששמעון בעל הדירה הקודם היה 'מוחזק' בחנייה, תמיד יכול השכן לטעון שהסיבה שהוא שתק ולא מחה בו – הייתה בגלל הנכות הקשה שממנה הוא סבל ולכן זה נחשב כ'מתנה' שנתן אותה רק לשמעון שהיה נכה ולא לאדם אחר. ודעת הרמ"א שבכל טענה תמיד אפשר לבטל את המתנה (סימן ר"ז, סעיף ד'). ולכן אין לעקיבא שום זכות על החנייה, ואם יש לו טענות, יתכבד ויפנה אותן לבעל הדירה הקודם.
