שמערל היה עגלון פשוט וכחוש, מדי יום היה מעמיס את לקוחותיו על עגלת העץ הרעועה והחורקת שלו ומעביר אותם למקום חפצם בתמורה לכמה קופיקות בודדות. פרנסתו הדלה הספיקה עבורו בכדי לכלכל בקושי את ילדיו הרכים ואת נוות ביתו. סוסיו הקשישים היו עייפים ומרוטים כדרך קבע ולולא מנת השעורים הזעומה ששמערל דאג להגיש להם מדי ערב, הם היו קורסים תחתיהם כאבן שאין לה הופכין.
זה היה עוד יום שגרתי בחייו האפרוריים והחדגוניים של שמערל, הוא בדיוק סיים להוריד משולח רוסי מכובד עטוי במעיל פרווה כחול בפרברי ורשה הבירה, כאשר מקרן הרחוב רצה, או יותר נכון דידתה דמות עגלגלה וקופצנית. כאשר הדמות התקרבה לעברו, הבחין שמערל כי מדובר בגבר מזיע ושמן במיוחד. "אתה מגיע לירוסלובקה?" שאל האיש במבטא זר, "אני חייב להגיע לירוסלובקה בהקדם!".
שמערל בחן אותו שוב במבטו, האיש העצום שקל כ-200 קילו לפחות, שמערל הביט בחטף בברכי סוסיו הכחושים ברחמים ושקל להודיע לברנש גדול הממדים כי הוא מוזמן כבר לנסיעה אחרת. אך הנוסע שענה לשם פאבל, כך הסתבר משטף המידע הבלתי פוסק שבקע מפיו, כבר התיישב בחבטה במושב הנוסע והסביר שהוא חייב לנסוע לירוסלובקה כדי לבקר את אמו ששוכבת על ערש דווי.
שמערל, אולי בגלל שנכמרו רחמיו על האיש שעשה רושם אומלל ואבוד ובעיקר בגלל שהלה קבע עובדות בשטח, התיישב בלב כבד על מושב העגלון ואותת לסוסיו המסכנים להתחיל לנוע. צירי העגלה העתיקה הביעו את מחאתם הצורמנית בקול רם והסוסים צנפו בחוסר הסכמה בולט ואף על פי כן נוע תנוע והעגלה יצאה למסעה הארוך לכיוון ירוסלובקה.
בזמן הנסיעה לא פסק פיו של פאבל מגירסא, הוא שיתף את שמערל למרות שהאחרון רמז שהוא מעדיף להתעטף בשתיקתו, והחל לספר לו את כל קורות חייו מהיותו ילד קטן ועד אותה נקודה שבה נפגשו דרכיהם בורשה. שמערל הנהן בתנועה רציפה ואחידה למשמע עלילותיו הסוערות של פאבל, בעוד הוא נושא תפילה חרישית שהמסע הכבד יסתיים בשלום ורגלי סוסיו ואופני מרכבתו לא יכרעו תחת הלחץ.
בערך בחצי הדרך לירוסלובקה, אשר יגור שמערל בא לו, אחד הסוסים מעד לתוך בור קטן שהיה מכוסה בשכבת קרח דקה. הנפילה הזו עוררה תגובת שרשרת וכל כוח הכבידה שהצטבר במהלך הנסיעה, התפרץ בבת אחת. סוסו השני קרס גם הוא בעקבות חברו, אופני העגלה נשברו לחתיכות ומרכב העגלה התפרק לרסיסים מעיף לאוויר חלקי מתכת וברגים משוחררים.
שמערל עמד והביט מתוסכל במטה פרנסתו השבור לגורמים, מגפיו שקעו כחצי מטר בשלג הסמיך והוא לא ידע את נפשו מרוב צער. "מדוע הייתי צריך לקחת את עב הבשר הזה" חשב לעצמו בזעם עצור. "במו ידיי הרסתי לעצמי את החיים, מה אעשה עכשיו?". במקביל פאבל חילץ את עצמו במאמץ מהריסות העגלה שכעת דמתה יותר לחבילת עצים להסקה, ניער את בגדיו והביט בממדי ההרס.
"טוב תראה כעת את הצד החיובי" הוא ניסה להתלוצץ עם שמערל, "לפחות זה לא קרה מקודם, כשחצינו את הגשר מעל הנהר". שמערל לא היה במצב רוח להתלוצצויות, הוא הסב את פניו לצד השני והליט את פניו בכפות ידיו, כשהוא מבכה את מר גורלו.
כאשר נרגע קצת, הם בדקו את מצב הסוסים, אך אף אחד מהם לא היה כשיר להמשיך במסע ובטח שלא להרכיב אפילו את שמערל הצנום על גבו. הם המשיכו לפלס את דרכם ביער החשוך בתקווה שימצאו מקום להניח את ראשם ולכלכל את צעדיהם הבאים.
לאחר צעידה של שעה במזג האוויר הקפוא, הם מצאו בקתה קטנה ונטושה, "זו בקתה של ציידים, הן מאוישות בעיקר בחורף כאשר בעלי החיים מסתובבים בחוץ" הסביר פאבל בידענות. הם הדליקו אש בתנור הקטן שבבקתה, הניחו את ראשם על דרגשי העץ הקשים ונרדמו מיד.
כעבור כמה שעות הם התעוררו לקול צעקות וצווחות פרועות, שמערל ניגש לחלון הקטן והביט החוצה. הוא מצא את עצמו מסתכל על חבורת קוזקים שיכורים ופרועים. אחד מהם הבחין בו ומיד זיהה את חזותו היהודית. "ז'יד!" צרח הקוזק השיכור וחבריו עטו על הבקתה הקטנה. פאבל המנומנם שהבין מיד מה קורה, קפץ מיד ממקומו ונשען על דלת הבקתה.
חבורת הקוזקים המשולהבים ניסו לדחוף את הדלת בכל כוחם, אך משקלו הרב של פאבל העמיד את הדלת על צירה כעשויה מבטון יצוק. הם ניסו לדחוף אותה, לבעוט בה ולפרוץ אותה בכל כוחם, אך לא הצליחו להזיזה במילימטר. באמצע ההמולה הסוערת הגיח קוזק מבוהל על סוסו וצעק שכוחות הצבא הפולני בדרכם לאזור. הקוזקים המאוכזבים צעקו לעברם איומים שונים, ולבסוף עלו על סוסיהם והתנדפו מהמקום.
שמערל גלש לרצפה רועד כולו ופאבל תמך בו והשקה אותו ממי השלג המומסים שאגר מבעוד מועד בכד מתכת גדול, שמערל בירך בכוונה וגמא מן המים. הם נרדמו שוב, ובבוקר הגיעו הציידים שהעירו אותם וליוו אותם לירוסלובקה. "ברגע שיהיה לי כסף, לא אקפח אותך על ההפסד שנגרם לך!" הבטיח פאבל לשמערל שלא תלה תקווה מרובה בהבטחותיו של עב הבשר. אלא שלא חלפו עשרים וארבע שעות, ופאבל התייצב בפתח האכסניה של שמערל כשבידו צרור כסף שהספיק לרכישת עגלה חדשה ואפילו שלושה סוסים בריאים וחזקים. "אימי הורישה לי את הכסף הזה, אני מעדיף לתת לך אותו כדי לפצות אותך על הנזק שנגרם לך. עצם העובדה שהגעתי לראות את אמי השוכבת על ערש דווי, מספיק עבורי ואיני צריך יותר מכך…" אמר פאבל ונעלם לתוך השלג שכיסה את העיירה…
פעמים רבות במקרים שבהם נגרם חלילה צער או נזק, מקדים הקב"ה רפואה למכה. דוגמא לכך, ניתן לראות בפרשה שלנו שבה בלעם בעל העין הרעה מנסה לקלל את ישראל, אבל הקב"ה הקדים תרופה למכה והזהיר אותו שלא ללכת עם שרי בלק ולקלל את עם ישראל. ולמרות זאת, כאשר מגיע בלעם לקלל את ישראל, הוא לא מצליח לעשות זאת ומברך אותם בברכת 'מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל'…
