השמש שקעה ואסאן העייף שירך את רגליו בתום יום העבודה המפרך לביתו, בכיסו נחו המטבעות המצלצלים עבור פרנסת יום המחר ושיר עליז התרונן משפתיו. איש פשוט העמל לפרנסתו היה אסאן. מעולם הוא לא התלונן על מר גורלו, בסיומו של יום העבודה היה מודה לאל על שהצליח לפרנס את משפחתו והלך לאכול את ארוחת הערב בשמחה עם אשתו וילדיו. הם היו יושבים בצריף החימר הפשוט ואוכלים לחם יבש עם עגבניות, בצל ושמן זית. לאחר מכן היה יושב אסאן ושר עם ילדיו שירים עליזים, מספר להם סיפורים ושומע את מה שעבר עליהם במשך היום.
בשכנות לאסאן, התגורר אחמד – עשיר גדול שהחזיק בשדותיו פועלים רבים וחי בבית מפואר עם גינה גדולה ומנקרת עיניים. בשעות הערב המאוחרות היה יושב אחמד בגינה המרווחת שלו, מול האגם המואר והברבורים שבתוכו ומאזין בקנאה לקולות הצחוק והשירה שנשמעו מעבר לגדר. בכל ערב היה יושב אחמד בגינתו המוארת והמטופחת וליבו אכול מקנאה. "מדוע אסאן העני שמח כל הזמן? מדוע אשתו וילדיו כל הזמן מאושרים?" ניקרה המחשבה בליבו ולא נתנה לו מנוחה.
הוא פנה למעסיקו של אסאן ואמר: "אתה חייב לפטר את אסאן מהעבודה!" המעסיק שלא רצה להסתכסך עם אחמד העשיר, עשה כדבריו. ואכן, כבר באותו ערב לא נשמעו שירים וקולות צחוק מצריף החימר הסמוך לגינתו של אחמד.
באותו ערב עלה אחמד על מיטתו כשהוא רגוע ומאושר. למחרת בבוקר החל אסאן להתרוצץ על מנת לחפש עבודה חדשה, וכספי החסכונות שלו נגמרו במהירות, לאחר כמה ימים הושיטה לו אשתו את המטבע האחרון שברשותם ואמרה: "הנה המטבע האחרון של החסכונות שלנו, לך וקנה בזה גרגירי חומוס עבור הילדים…"
אסאן לקח עימו מהבית קערת עץ ישנה וסדוקה והלך לקנות את גרגירי החומוס, בדרך חזרה הביתה מעדה רגלו וכל החומוס נשפך על החול התחוח. אסאן הביט בעצב על הגרגירים המעורבים בבוץ, הוא לא רצה לחזור בידיים ריקות לאשתו וילדיו והיה לו חבל לזרוק את הקערה. הוא ניקה אותה מעט, הניח אותה על ראשו והחל לצעוד לכיוון הנהר בתקווה שימצא עבודה.
כשהגיע לשפת הנהר, הבחין בסירה שעמדה לצאת לדרכה והיה חסר בה חותר אחד.
הוא מיד הציע את עצמו והם יצאו לדרכם, אלא שסערה החלה ולאחר זמן קצר התהפכה הסירה, והם הצליחו לשחות לעבר אי בודד שהיה בקרבתם.
ברגע שהוא עלה לחוף הקיפו אותם מיד לוחמים מתושבי האי, והובילו אותם לראש השבט שלהם. ראש השבט הסתתר מקרני השמש היוקדות תחת סוכה עשויה מקני סוף. כשהניצולים נעמדו לפניו הוא בחן אותם בעיניים כעוסות, אך עיניו נפלו מיד על אסאן. הוא בלט בין האחרים בגלל הקערה שעל ראשו. "מה מביא אותך לאי שלי?" שאל ראש השבט בחומרה.
"הגורל" ענה אסאן בלי לחשוב יותר מדיי. "ומהו הדבר המוזר שאתה חובש על ראשך?!" שאל ראש השבט.
"קערת עץ" אמר אסאן והושיט לו את הקערה. ראש השבט שמעולם עוד לא ראה קערת עץ
סובב אותה בסקרנות בין ידיו. "ולמה אתה שם אותה על ראשך?" שאל לבסוף.
"היא מגינה היטב מהשמש" הסביר אסאן.
ראש השבט מלמל דבר מה, חבש את הקערה על ראשו והתחיל לטייל קצת בשמש. אכן, חום השמש פחות הציק לראשו. "תן לי את הקערה שלך!” אמר ראש השבט “ואתן לך כל מה שתרצה כאן באי שלי."
"רק עזור לי לחזור לאשתי ולילדי" ביקש אסאן. "נחזיר אותך לביתך!" הבטיח ראש השבט "אבל
מאחר שאני לוקח ממך את הקערה, אני חייב גם לתת לך משהו בתמורה. הנה קצת אבנים צבעוניות ומבריקות שילדיי משחקים בהן!" והוא הושיט לאסאן כד חימר שמלא עד שפתו באבני אודם, ברקת וטורקיז. אסאן הנהן בראשו לתודה, ומיד לאחר מכן אנשיו של ראש השבט העלו אותו ואת חבריו לסירה והובילו אותו לשפת הנהר שממנה באו.
משפת הנהר הלך אסאן לצורף, ומכר כמה מאבני החן שקיבל מראש השבט. הלך לשוק וקנה דברי מאכל טעימים לאשתו וילדיו ובשעות הערב לאחר ארוחה טובה, שוב נשמעו קולות הצחוק והשירה מצריף החימר של אסאן.
זעמו של אחמד העשיר התלקח מחדש. בבוקר הוא ניגש לצריפו של אסאן ושאל אותו האם התרחש שינוי מוצלח בפתאומיות בחייו.
אסאן, שלא חשד לרגע באחמד, סיפר לו על ההרפתקאה שעברה עליו באי ואמר בשמחה: "עכשיו כבר לא נסבול לעולם מרעב, לא אני ולא המשפחה שלי…"
אחמד שמע את הסיפור בהתעניינות ובתוכו רתח מזעם, אבל לבסוף החליט לעשות בעצמו את דרכו אל האי. אם ראש השבט נתן מתנות כאלו נדיבות עבור קערת עץ סדוקה, מה הוא ייתן עבור מתנות שיעניק לו אחמד ממיטב כספו?
בבוקר ציווה אחמד על פועליו לקנות מאות רבות של תרנגולות ולצלות אותם על האש, הוא פקד עליהם למלא ארגזים בלחם חם, גבינה טרייה, להעמיס הכול על ספינה ויצא עם הארגזים המלאים בדברי המאכל לעבר האי.
כשהגיע ועגן בשפת האי השעה הייתה כבר שעת צהרים חמה, אנשי השבט שהגיעו אליו במהירות הובילו אותו ביחד עם עשרות הארגזים לעבר סוכת קני הסוף של ראש השבט.
"מה אתה עושה כאן?" שאל ראש השבט בחומרה. "הבאתי לך מתנה צנועה" ענה אחמד שפתח את הארגזים והעמיד אותם לפני ראש השבט, שהחל לטעום מדברי המאכל להנאתו.
כשסיים את האוכל פנה אליו ראש השבט ואמר :"כפי שאתה רואה, המתנות שלך טעימות לי מאוד. ולכן כהוקרת תודה, אתן לך את הדבר היקר ביותר שיש על האי שלי!" ראש השבט הוציא מכליו את קערת העץ הסדוקה של אסאן ומסר אותה בחגיגיות לאחמד המאוכזב וההמום…
הסיפור הזה הינו המחשה קלאסית של מאמר חז"ל 'הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם'. אחמד היה בטוח שהרוגע יחזור לחייו, ברגע ששכנו יסבול ויוותר ללא עבודה. אבל המציאות, ברוב המקרים מתעלה מעל הדמיון ומראה לקנאי את מקומו הראוי לו, בצורה הטובה והמתאימה ביותר.
