זו הייתה שעת צהריים מאוחרת. דני נכנס לתוך הבית בפנים כאובות. היה קשה לו להסתיר את הדמעות שנצנצו בזוויות עיניו. בדיוק באותם רגעים אביו ישב במטבח ואכל את ארוחת הצהריים. האב, ששם לב לעיניו הכבויות של דני, מיהר לעברו, הניח את ידו על כתפו ושאל: "דני, צהריים טובים. איך עבר עליך היום בבית הספר?"
"לא טוב בכלל!" התפרץ דני ושוב נצצו הדמעות בזוויות עיניו. "מדוע? מה קרה?" התעניין האב ודני הסביר: "החברים שלי בכיתה לועגים לי! הם קוראים לי 'הגנן הקטן', ובכל פעם שאחד מהם רואה אותך עם הכובע של הגנן מטפל באחת הגינות, הם מחקים אותך איך אתה נראה עם המספריים הגדולים וצוחקים עליי!"
האב הביט בו בשקט ואמר: "בוא חמוד, נצא החוצה לגינה, אני מבין שהחברים צחקו עליך וזה היה פוגע ומעליב. בוא נשתול ביחד כמה פרחים יפים, וזה יעודד אותך…" הם יצאו החוצה לגינת הבית, והאב ערך חיפוש מהיר במחסן ושלף ממנו שני זירעונים בעלי מראה מוזר. "בוא נעשה ניסוי קטן דני. אני ואתה הולכים עכשיו לשתול שני פרחים בנפרד, וכל אחד מהם תהיה לו אדנית משלו. אני אדאג לפרח שלי, ואתה תהיה אחראי על הפרח שלך – אבל שים לב להבדל אחד קטן: אני אשקה את הפרח שלי במים נקיים של המזגן, אשים את הצינור ישירות בתוך האדנית, ואילו אתה תשקה את הפרח שלך במים העכורים שנמצאים בשלוליות ברחבי הגינה. כשהפרחים יתחילו לפרוח אני אראה לך משהו מעניין…"
עברו כמה ימים, והזירעונים החלו לנבוט ולהעלות עלים ופרחים. במשך כל הימים האלו הם דאגו להשקות את הפרחים באדניות, עד שהפרחים צמחו במלוא יופיים.
"אבא, ראית כמה יפה הפרח שלי?" שאל דני בהתלהבות את אביו. "אבל איך זה שהפרח שלי יצא כזה גדול ויפה, והפרח שלך פחות? הרי אתה השקית את הפרח שלך במים נקיים!" האב חייך, הניח את ידו על כתפו ויצא איתו לגינה. "נכון. וזאת בדיוק הנקודה שרציתי להראות לך. המים העכורים לא מנעו מהפרח שלך לצמוח ולהראות את היופי שלו, להפך – הם שימשו עבורו כדשן אורגני כדי לעזור לו לפרוח ולהוציא את העלים והפרחים שלו החוצה!" האב הרצין, היישיר מבט לעבר דני ואמר: "אתה רואה? בחיים יש כל הזמן מסביבך אנשים שינסו לצחוק עליך, להפיל אותך, ללעוג לחלומות ולשאיפות שלך. אסור לך להיבהל מלעג או ממילים קשות. תהיה כמו הפרח שיודע לצמוח עם המים העכורים ולהוציא את היופי שלו החוצה!"
דני הביט בו והתעודד אבל עדיין לא עלה חיוך על פניו. "אבא זה לא עוזר. ברגע האמת, כשכולם עומדים מסביבך ומתגלגלים מצחוק, קשה מאוד לעמוד מול החברים ולא להיפגע מהעלבון שלהם!"
"אתה צודק!" טפח האב על שכמו. "אבל תן לי לדבר עם המורה שלך, אני בטוח שאני יכול לעשות משהו כדי לשנות את המצב".
בלילה דיבר האב עם המורה, ולמחרת בצהריים הודיע המורה על שיעור מלאכה במקום שיעור חשבון, לשמחת הילדים המופתעים בכיתה. "אני רוצה להראות לכם מקרוב ניסוי חשוב: אחלק לכם זירעונים ואדניות לשתילת פרחים. כל אחד מכם ייקח את האחריות להשקות את הפרח שלו והאדניות שלכם יהיו כאן בכיתה. בתוך כמה ימים הם יתחילו לפרוח, ונראה את התוצאות!" הילדים שמחו על הפעילות הבלתי שגרתית ושתלו את הפרחים במרץ. שבועיים חלפו מאז שהחלו הפרחים לצמוח, אבל להפתעת הילדים, חלק נכבד מהם – במקום לפרוח וללבלב – קמלו ונראו נפולים.
עוד לפני השיעור המסכם של תוצאות הניסוי, שאלו הילדים: "המורה, למה הפרחים שלנו נבלו? למה הם לא פרחו למרות שטיפלנו בהם?" המורה חייך ואמר: "דעו לכם, פרחים הם כמו בני אדם. אם תשקיעו בהם תשומת לב, לא תריבו לידם, תטפחו אותם ותשקיעו בהם – הם יפרחו. לא יעזור רק להשקות אותם. תחשבו שהמילים שלכם פוגעות כל כך בפרחים, מה קורה כשהמילים שלכם פוגעות בחברים שלכם? אולי הם נובלים מבפנים ואתם לא יודעים עד כמה אתם פוגעים בהם?"
שקט השתרר בכיתה. הילדים הרכינו ראש והבינו היטב את המסר. למחרת בבוקר חיכו להם פרחים יפהפיים בכיתה, ובכל פעם שעמדה להם מילה פוגעת על הלשון, הם הביטו בפרחים וחשבו פעמיים אם שווה לומר אותה.
*
למילים יש כוח עצום לשנות את החיים לטובה או להפך חלילה. אין סיבה אמיתית להיפגע ממילים שאמר משיהו אחר, הוא לא באמת מכיר אותנו. אבל אנחנו צריכים להיזהר מאוד עם המילים שאנחנו מוציאים מהפה, כי יש לנו כוח גדול בפה.
