וולרי אהב להשקיע והיה נמרץ ושאפתן, ובעיקר מעשי. מגיל צעיר נאמר לו שהוא בעל חוש עסקי מפותח. הוא פתח מאפייה קטנה בשכונה ותיקה בתל אביב, ובתוך זמן קצר פתח סניף נוסף גדול ויוקרתי יותר במרכז העיר כשהוא מסתמך על כספי הלוואות.
אביו, שהלווה לו כספים, הביע דאגה: "וולרי, למה אתה רץ כל כך מהר? כדאי לך להתבסס ולהתפתח לפני שאתה ממהר לפתוח חנויות נוספות". אבל וולרי התעלם מעצות אביו. הוא היה להוט להשיג "כסף גדול", כלשונו, ולא התייחס ברצינות לאזהרותיהם של אביו וחבריו שניסו להניא אותו מהשקעות מופרזות.
כבר מהיום הראשון שבו פתח את המאפייה לא האירה לו ההצלחה פנים. למרות זאת, לא למד לקח ונכנס בהשקעה גדולה כשותף לחנות צעצועים. כך מצא את עצמו מגלגל חובות ללא הפסקה. וולרי היה משועבד כולו לעסקיו ולניסיון הניהול הכושל, וכמעט לא מצא זמן לשהות בבית עם אשתו וילדיו הקטנים.
ערב אחד צלצל הטלפון במשרדו. המספר היה חסוי. וולרי התלבט אם לענות – כוחותיו כבר אזלו מהתמודדות עם ספקים זועמים ובנקים לוחצים. בכל זאת ענה, ועל הקו היה צביקה, שהזדהה כ"יועץ נדל"ן ותיק". וולרי הרהר: "רק זה היה חסר לי, להכניס את הראש גם לעסקי נדל"ן…" אולם צביקה היה מהיר ורהוט. "תשמע. יש לי בשבילך עסקה משתלמת, שתוציא אותך מכל החובות!" צביקה ביקש להיפגש איתו לפגישה קצרה. שבמהלכה הסביר לו במילים ברורות שהוא יכול למשכן את אחד העסקים שלו כנגד הלוואה שייקח מהבנק בעוד עסקת הנדל"ן, תשאיר אותו עם כסף ביד תוך שלושה חודשים.
מכאן ואילך, הכול התגלגל במהירות. וולרי התייצב בסניף הבנק וביקש הלוואה גדולה בתמורה למשכון חלקו בחנות הצעצועים. הפקיד עקב אחרי תזרימי ההכנסות ונכנס לבירור קצר עם מנהל הסניף ולאחר דין ודברים קצר אושרה לו ההלוואה. וולרי יצא מהבנק כשבכיסו צ'ק בנקאי על סכום של מאות אלפי שקלים. הוא חיפש מונית קרובה, כשלפתע חלף מולו ויקטור ידידו הוותיק. "וולרי, איזה כיף לראות אותך!" אמר בשמחה. "מה מצב העסקים, יותר טוב כרגע?" וולרי חייך לעברו, הנהן בראשו והפטיר: "מקווה שישתפר בקרוב, תגיד אתה יודע אולי איפה אני יכול לתפוס מונית?"
"מונית?" תהה ויקטור. "ממתי אתה נוסע במוניות וולרי? מה השתנה אצלך פתאום?" וולרי חייך בתגובה וסיפר לויקטור את השתלשלות הדברים ביומיים האחרונים. אלא שפניו של ויקטור הרצינו בבת אחת. והוא ביקש מוולרי. "אתה יכול להראות לי את הצ'ק שקיבלת מהבנק?" וולרי תמה לרגע, אבל בלי לחשוב יותר מדיי הוא הוציא את הצ'ק מהמעטפה והראה אותו לויקטור.
אבל מה שקרה לאחר רגע, וולרי לא חלם עליו אפילו בחלומותיו הגרועים ביותר. ויקטור חטף לו את הצ'ק מהידיים וקרע אותו לגזרים מול עיניו ההמומות.
"למה קרעת את הצ'ק? אתה נורמלי? אני יפסיד את העסקה הזאת!" צרח וולרי בזעם. אנשים הסתכלו לעברו בתדהמה לשמע הצעקות, אבל לוולרי לא היה אכפת כבר מכלום. וויקטור השיב לו בכעס: "אני לא נורמלי? אתה הלא נורמלי! ראית פעם בנאדם שממשכן עסק שעבד עליו כל החיים שלו, בשביל עסקת נדל"ן לא ברורה? החובה שלי כחבר שלך – זה להציל אותך מהתהום שאתה רץ אליה!" הטונים עלו והתגברו והצעקות המשיכו עד שאנשים הפרידו ביניהם. אבל וולרי ידע שזה כבר מאוחר מדיי. הסניף כבר נסגר, מחר יום שישי והבנק לא ייפתח עד ראשון בבוקר.
ויקטור עזב את המקום ואילו וולרי המשיך ללכת ממורמר וזועם. אבל אז הבחין שבלי לשים לב, הוא צעד ישירות לכיוון משרדו של צביקה יועץ הנדל"ן. לפתע הוא הבחין בניידת משטרה שחונה בכניסה לבניין, סקרנותו התעוררה והוא התקרב אלא שאז ראה מחזה שהותיר אותו המום ומסומר למקומו. שני שוטרים יצאו מבניין המשרדים, כשהם אוחזים בצביקה 'יועץ הנדל"ן' כשהוא אזוק באזיקים ודחפו אותו לתוך הניידת שעזבה את המקום בחריקת צמיגים.
בעוד שוולרי עומד המום במקומו, הופיע אחד מבעלי העסקים שמשרדו בבניין ואמר לו. "מה אתה עומד המום? גם לך היה עסקים עם צביקה?" וולרי הנהן בראשו. "הייתי אמור להעביר לו כסף עכשיו!" והלה השיב: "אין לך מושג מאיזה נוכל ניצלת! המשטרה מנהלת אחריו מרדף כבר חודשים! הוא הספיק להונות עד היום מאות בעלי עסקים שנקלעו למצוקה!"
ברגע אחד הבין וולרי שוויקטור הציל אותו מפשיטת רגל. הוא הסתובב על עקבותיו ומיהר לכיוון ביתו של ויקטור. וכשהוא פתח לו את הדלת, הוא נפל על צווארו בהתרגשות וקרא: "תודה ויקטור! כעסתי עליך, אבל עכשיו גיליתי שהצלת לי את החיים!"
ויקטור הנהן בראשו בחיוך, אבל שאלה ניקרה בראשו של וולרי ששאל: "תגיד ויקטור. איך ידעת שיש כאן משהו לא תקין? איך הגעת מהסיפור שלי להבנה הזאת, עד שקרעת לי את הצ'ק לחתיכות?" וויקטור השיב: "אני לא נביא ולא בן נביא, אבל הרגשתי מהחיפזון שלך והלהיטות שלך להעביר את הכסף, שאתה נמצא במצוקה ושאולי לא בדקת את הדברים עד הסוף ואתה עלול להתחרט על מה שאתה עושה. ולכן עשיתי את מה שעשיתי, אני שמח שניצלת ממשהו הרבה יותר גרוע!"
*
יציאת מצרים הייתה "בחפזון". לא הייתה ברירה, שקענו כל כך עמוק בתוך תרבות מצרים והתרחקנו מהאור שהנחילו לנו אבותינו, והקב"ה היה חייב להוציא אותנו, על אף שעוד לא היינו בשלים.
לעומת זאת, על הגאולה העתידה נאמר: " כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". הקב"ה רוצה שבפעם הזאת אנחנו נבחר לצאת מתוך הגלות ששקענו בתוכה, ונגלה מתוך בדיקה מעמיקה שזה ממש לא טוב לנו, ושכדאי לנו מאוד לבחור בגאולה שתחבר אותנו לאור האמיתי והטוב שלנו.
