"אבא" לחש דובל'ה בקול מתחנן, "אני לא רוצה לצאת מכאן…" אביו הביט בו במבט עצוב, מבטו טייל על קירותיו האפורים והמשמימים של הבונקר הישן. "דובי" קולו של אבא היה מפציר, ומלא תקווה. "בחוץ יש אור, יש שמש. בוא, נצא החוצה! סוף סוף הסתיימה המלחמה, כל כך הרבה שנים חיכינו יחד לרגע הזה!"
"לא. אני לא רוצה. אל תעזוב אותי אבא!" דמעות גדולות של פחד עלו בעיניו של הילד, "אני נשאר כאן, אני מפחד לצאת החוצה…"
מאז שדובל'ה הכיר את עצמו הוא חי כאן, בבונקר האפל למחצה ששכן בעומקו של היער. כאן גדל, כאן חי יחד עם אביו את כל שנותיו, ואת המקום הזה כינה מאז ותמיד בשם 'בית'. למזלו הרע של דובי הוא נולד בשנים האיומות ביותר בהיסטוריה, חודשים ספורים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה שבה שבילי מדינות אירופה היו עקובים מדם. בנס הצליח אביו להציל את עצמו ואת בנו ונמלט למעמקי היער והסתתר בבונקר הישן שהיה עוד מימי מלחמת העולם הראשונה. כמעט כל היום היו נשמעים קולות פגזים והפצצות, ולעיתים אף חדר רעש ההפצצות לתוך הבונקר שלהם, וגרם להם להתכווץ באימה כשהם ממתינים לשקיעת אבק ההפצצות.
את אמא שלו דובל'ה לא זכה להכיר. היא נעלמה מחייו בטרם הוא הכיר את עצמו, אבל עם אבא הוא בילה את רוב יומו. בשעות החשיכה בזמן שאבא יצא להשיג להם אוכל, הוא היה נותר לבדו ומפסל בבוץ, וכשהפחד היה משתלט עליו, תמיד היה אבא מעודד אותו ואומר: "אנחנו עוד נצא מכאן, ילד שלי!"
בכל הזדמנות אבא היה מספר לו קצת על העולם שבחוץ. עד כמה הוא נפלא וקסום, ציפורים עפות ומצייצות, צמחים בגוונים מדהימים, אוויר צח, שמיים תכולים, אוכל טעים ומבושל. עוגות, ומשחקים, מיטה מוצעת וכרית נוצות. בית שעשוי מאבן, עם ברזים וכיורים וצנרת. הוא אף פעם לא הצליח לגמור לספר לו על הכל. תמיד היה לו מה להוסיף…
דובל'ה אהב להאזין לסיפורים הקסומים הללו, גם הוא חלם לפעמים שיבוא יום והם יצאו מכאן. אפשר אפילו לומר שהוא חיכה כבר לרגע הזה. בעיקר בזמני משבר שבהם היה מחסור חמור באוכל או מים שממש לא ניתן לסנן אותם מרוב שהם היו עכורים ודלוחים.
בסך הכל הוא חיכה לרגע הזה שבו הם יצאו מהבונקר, אבל מעולם לא הבין את גודל הציפייה וההשתוקקות של אבא. נכון שהחיים בחוץ נשמעים טובים ומפתים. אבל לא חסר להם כלום… הרי יש להם הכול: אוכל, בית, אפילו מפעם לפעם הם ניסו להגדיל עוד קצת את הבונקר, כדי להתאים אותו לצרכים שלהם. אפילו משחקים אבא הצליח לייצר לו, מהמון בוץ טרי וטוב שניתן לפסל ממנו אין ספור צורות.
מה כל כך מרגש באור השמש? אחרי הכל אפשר לראות אותה גם מכאן. ככה מבליחה באור דקיק ומאירה באור עמום את הבונקר החשוך. אבל ברגע האמת כאשר אבא הופיע יום אחד נרגש כולו והודיע שהמלחמה נגמרה תקף אותו פחד משתק. מי יודע מה מחכה לו שם בחוץ?
אבא חיבק אותו, ואמר: "בוא, ילד שלי. בוא! הגיע הרגע שבו נצא לחופשי!" ודמעות מילאו את קולו. אבל את דובל'ה הפחד שיתק. הוא התנגד, צרח והשתולל בכל כוחו, רקע ברגליים וטופף בידיים. אבא ביקש והתחנן, בכה והפציר, אך לשווא.
לבסוף לא נותרה ברירה. אבא תפס בו בחוזקה, לופת את כתפיו בעוצמה שדובל'ה מעולם לא הרגיש. וכל גופו הקטן והצנום התפתל בין ידיו בעווית, אבל אבא לא הרפה. הוא טיפס במעלה הסולם למעלה, עד שהשתוללותו של דובל'ה גרמה לשלבי הברזל החלודים לרקד על מקומם. אבל אבא היה נחוש מאי פעם, הוא נתפס בשפתו העליונה של הבור. ומשב אוויר קפוא היכה בעוצמה בפניו של דובל'ה. ואור מסנוור גרם לעיניו להיעצם בכאב נורא. "תעזוב אותי, אבא!!! אני רוצה לחזור הביתה!!!"
חולפות מספר שעות עד שזיכרון יום האתמול עולה בתודעתו. הוא קם בזהירות, יורד מהמיטה וממשש את קירות החדר התכלכלים, מול עיניו נגלה ריבוע חלול ומסורג שהוא אינו יודע את פשרו. הוא ניגש אליו, וכפות רגליו המחוספסות מתענגות על האבן החלקה הנעימה למגע. כשהוא מגיע אליו, נשימתו נעתקת, שמיים תכולים. עצים. פרחים. ציפורים. ציוצים. ואז הוא הרגיש את הפחד מכה בו בעוצמה: "אבא, לאאאא! אבא תחזיר אותי הביתה!" הוא עצם את עיניו בכאב והיטלטל על הרצפה בעוצמה, אביו הגיע אליו בריצה והרים אותו על כתפיו.
הדבר נמשך גם בימים הבאים, הצעקות המשיכו ללא הפסקה, עד שאביו החליט לעשות מעשה: הוא הרים את דובל'ה על כתפו ועשה את דרכו בחזרה אל הבונקר החשוך, הטחוב והמעופש. דובל'ה מצמץ בהתחלה, היה לו קשה להתרגל לחושך. אבל צעקותיו הפסיקו להישמע והוא חזר למקום המוכר והאהוב בפינת הבונקר.
שעה לאחר מכן אבא יצא החוצה כדי להביא אוכל. אלא שלאחר מספר דקות, נשמעו רעשים וראש של שועל הציץ בפתאומיות מפתח הבונקר. "יש כאן חיות טורפות? מעולם לא הגיע שועל לפתח הבונקר…" רעד דובל'ה מתחת לשמיכה הבלויה. אבל מיד לאחר מכן הוא החל לצעוק: "אבא! תוציא אותי מכאן! יש כאן חיות טורפות, אני רוצה החוצה לשמש ולאוויר!" תוך כדי שהוא צועק השועל נמלט מהמקום, ומיד לאחר מכן נשמע קולו המרגיע של אביו שהחל לרדת בשלבי הסולם לתוך הבונקר.
"אבא, בא נצא מכאן! אני לא רוצה להיות כאן יותר!" התחנן דובל'ה ממקומו. "עכשיו אני יודע שבחוץ טוב יותר!" אביו הכניס את מסכת השועל שאותה חבש על פניו עד לפני מספר רגעים, לתיק הקטן שנשא על גבו ואמר: "אתה צודק דובל'ה שלי לא ידעת עד כמה טוב להיות בחוץ, עכשיו כבר הגיע הזמן שתחזור לחיים רגילים ותקינים כמו בחיים שלפני המלחמה…" 
עם כל הכאב שבתשעה באב, יש בו מתנה גדולה עבורנו.מרוץ החיים ושיגרת היום יום גורמים לנו לחוש בטוחים בתוך המציאות שבתוכה אנחנו חיים. מציאות של גלות רוחנית וחושך גדול ביחס לתקופות המוארות של עמנו. ברוב הזמן אנחנו שוכחים שאנחנו חיים בחושך, עמוק מתחת לאדמה, אנחנו בכלל לא מודעים לכך שיש מציאות אחרת, גבוהה יותר, שמחה יותר, אוהבת יותר, רוחנית יותר. בשביל זה אנחנו צריכים את תשעה באב, שנזכור ונעשה את כל מה שצריך כדי להתעורר על עצמנו ולנוע לכיוון היציאה מהבור. אחרת אנחנו עלולים לחוות כאב מיותר, עד שנבין את מה שאפשר גם להבין בטוב.
