בכל מעלית יש כפתור קטן שעליו סימון של דלתות נפתחות. לרוב, אנחנו נכנסים למעלית, לוחצים על מספר הקומה הנדרשת, ואז מחכים בסבלנות (או בחוסר סבלנות) שהמסע יתחיל. הכפתור של הדלתות הפתוחות נראה אולי קצת מיותר, כאילו הוא שם רק כדי לתפוס מקום.
אבל מדי פעם קורה משהו שגורם לך ללחוץ עליו. מישהו רץ אחרי המעלית… אתה נזכר ששכחת משהו… ואז, הכפתור הקטן והלא בולט הזה פתאום מקבל משמעות עצומה. הוא מאפשר לך לעצור את התהליך האוטומטי, לקחת רגע נוסף, לשנות כיוון או פשוט להשהות את הכל.
*
הכפתור הקטן הזה במעלית מלמד אולי משהו חשוב על החיים שלנו. אנחנו נסחפים בתוך השגרה, בתוך ה"אוטומט" של היום-יום. אנחנו קמים, הולכים ללימודים או לעבודה, עושים את המטלות שלנו, ולפעמים מרגישים כאילו אנחנו רק נוסעים במסלול קבוע מראש, בלי הרבה שליטה.
אבל תמיד יש לנו את ה"כפתור הקטן" הזה – את היכולת לעצור לרגע, להתבונן, לשאול את עצמנו אם אנחנו באמת רוצים לנסוע למקום שאנחנו נוסעים אליו. יש לנו את החופש לבחור, לשנות כיוון, לבקש רגע נוסף. לפעמים, דווקא הפעולה הקטנה והלא בולטת הזו של עצירה ומחשבה מחדש יכולה לעשות שינוי גדול במסלול חיינו.
ועל כך כבר נאמר: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ – וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ". תעצור את ההתנהלות האוטומטית, תפנה תשומת לב אל הבורא, ותמצא שהדרכים שלך מתיישרות לטובה ולברכה.
