מאות אנשים גדשו את היציעים באולם הקונצרטים המפואר של העיר, והמושבים היו מלאים עד אפס מקום. הציפייה הייתה מרגשת במיוחד לאור העובדה שהייתה זאת ההופעה הראשונה של הפסנתרן הצעיר דניאל, שהיה בסך הכול בן עשר שנים.
ברגע שהמנצח סימן את האות, עלה דניאל אל הבמה והתיישב מאחורי הפסנתר. התרגשותו הגדולה ניכרה היטב על פניו הצעירות, כאשר אצבעותיו רצו במהירות על גבי הקלידים והקהל הגיב בתשואות סוערות לצלילים הקסומים.
באחד המעברים לאחד הקטעים בקונצרט, סימן המנצח במקלו והסימפוניה נשמעה במלוא הקצב, אבל רק קול אחד היה חסר במכלול הצלילים… צלילי הנגינה של דניאל על הפסנתר, שהפסיק לנגן והיה נראה מבולבל, התזמורת המשיכה לנגן אבל דניאל הביט לכל עבר מבולבל וידיו רועדות, והיה נראה שהוא שכח את אחת המנגינות המרכזיות בקונצרט.
לפתע עלתה על הבמה מול הנוכחים המופתעים ילדה קטנה כבת תשע. הייתה זו נעמה, אחותו הקטנה של דניאל. היא נעמדה מולו ואמרה: "אל תפחד דניאל, אתה יכול!" והחלה לבצע את תנועות המנגינה שהוא היה אמור לנגן. חיוך עלה על פניו של דניאל. הוא קיבל ביטחון והחל לנגן.
דניאל התרכז והמשיך לנגן את הקטע במקצועיות מדהימה עד הסוף, והקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות.
מייד לאחר הקונצרט מיהר דניאל לאחותו הקטנה וחיבק אותה בהתרגשות. "תודה רבה לך, הצלת אותי!" אמר בהערכה. "אבל איך ידעת לעשות מולי את התנועות המתאימות כדי שאוכל להתחיל את המנגינה?"
"לא ידעתי!" השיבה נעמה. "אבל שִחְזרתי בראש שלי את האימונים הבלתי פוסקים שעשית בבית על כל קטע וקטע מההופעה של הקונצרט, והתחלתי לבצע את התנועות שחזרת עליהן בבית, בתקווה שתיזכר בקטע ששכחת…"
"ואו זה מדהים!" השיב דניאל בהתרגשות, "את הופעת בשבילי כמו מלאך ברגע הנכון…"
המנצח שעמד סמוך לדניאל התערב בשיחה ואמר לדניאל: "היא באמת עשתה עבורך תנועות, אבל לא היו אלו התנועות עבור המנגינה ששכחת. אלא עצם העובדה שהיה לה האומץ לעלות על הבמה מול כל הצופים כדי לסייע לך ברגע האמת, זה היה הדבר שנסך בך את הביטחון והזכיר לך את המנגינה הנשכחת…"
"אבל לי יש שאלה אחרת, נעמה!" נשמע קולה של האם המרוגשת שעלתה על הבמה. "מאין היה לך האומץ לקום מהמקום, לעלות על הבמה, להתעלם מכל הצופים ולהיות מרוכזת אך ורק בעזרה לדניאל? אני לא יודעת אפילו אם לי בעצמי יש אומץ לעשות דבר כזה!"
"ראיתי שדניאל בלחץ", אמרה נעמה. "ולכן המטרה היחידה שלי הייתה לבוא ולסייע לו בזמן המצוקה שלו כדי שיוכל להמשיך את הקונצרט. האנשים שמסביב? לא שמתי לב אליהם אפילו, מבחינתי הם לא היו קיימים…"
"ואני אוסיף עוד משהו", אמרה האם. "האמונה שהאמנת בדניאל, שהוא יכול להמשיך ולנגן אף על פי שההופעה נקטעה בשיאה, היא זאת שהעניקה לו את הכוחות להמשיך אותה עד הרגע האחרון, כי אמונה שאנו מאמינים במישהו, גם ברגעים הקשים, יכולה תמיד להזכיר לו את המנגינה הנשכחת ולהעלות אותו על דרך המלך!"
לפעמים האנשים שמולנו נמצאים בסיטואציה של קושי או משבר. אם אנו מאמינים בהם, עלינו לדעת שהאמונה שאנו מעניקים להם יכולה לעזור להם להתגבר על המשבר. לכן לפעמים תנועה קטנה, הבעת אמון, יכולה לעזור לאדם שבו אנו מאמינים, לצלוח את הקושי ולחזור לדרך המלך.
