"אני חייב להצליח במבחן הזה, פשוט חייב!". אסף ניסה להסביר לשני חבריו הטובים מדוע הוא לא בא לשחק עימם כדורסל במגרש שמאחורי פנימיית המכללה. "אתם יודעים שאין לי כסף להמשיך את הלימודים עוד שנה", הסביר אסף: "אני בונה על כך שאקבל את הציון הגבוה ביותר ואזכה בתואר 'מצטיין הדיקן', ואם לא אז לפחות 'מצטיין המחזור'. הדבר יקנה לי מלגה להשלמת התואר".
בנצי הנהן בראשו: "אני לא חושב שיש לך מתחרה כלשהו בפקולטה", אמר בחיוך. "אבל אתה מוזמן להמשיך וללמוד, אנחנו מעדיפים להתעייף במגרש מאשר מול הספרים". הוא נתן לאסף קריצת עידוד ושניהם יצאו מהחדר.
אסף ליבוביץ' ידע שבנצי סתם נחמד אליו ובהחלט היו לו מתחרים. הוא אמנם השקיע את כל זמנו בלימודים והיה אהוב ומוערך על כל המרצים במכללה, אך היו עוד שני סטודנטים חרוצים לא פחות שהיוו עבורו איום תמידי – נבו ואלירן. אסף לא חש כלפיהם שום איבה וכך גם הם כלפיו. אפילו היו מספר פעמים בהם למדו שלושתם יחד ונהנו מאד. אבל תמיד ריחפה ביניהם הידיעה כי רק שניים יזכו במלגה להמשך התואר ואף אחד מהם לא הסכים לוותר על החלום.
כשבוע לפני שבוע המבחנים הראשון של סוף הסמסטר בנצי נפצע במהלך אחד ממשחקי הכדורסל. הוא התקשה לנוע ולא התרגל לקביים. אסף צעד איתו יחד ואיחר לכמה מהשיעורים. "חבל שתחמיץ את השיעורים", אמר לו רגב, "אני אעזור לו במקומך. אנחנו יודעים כמה אתה צריך להצטיין". אבל אסף התעקש לעזור בעצמו בטענה כי גם אם לא יקבל ציון 100, הוא יקבל מעל 90. אצל רגב לעומת זאת, יש חשש שכלל לא יעבור ויצטרך להיבחן שוב, רגב השתכנע והשאיר את שניהם מאחור.
אסף תהה לעצמו האם ראה חיוך על פניו של אלירן כשנכנס באיחור של רבע שעה לשיעור או שמא היה זה רק פרי דמיונו. כך או כך, הוא התחיל להפנים שלא בטוח שיקבל מלגה ואולי ייאלץ להפסיק את לימודיו בסוף הסמסטר על מנת לעבוד כמה חודשים ולהרוויח את הסכום הדרוש להמשך דרכו האקדמאית.
ארבעה ימים לפני המבחן הראשון קיבל אסף את שיחת הטלפון ששברה אותו. "אסף", נשמע קולה של סבתו מצדו השני של הקו, "בשבוע הבא אני עוברת להתגורר בבית אבות ועלי לארוז את כל חפציי. אתה יודע כי אף נכד לא יכול לעזור לי, ולבד – בטח שאיני יכולה. אתה חושב שתוכל להגיע אלי ליומיים שלושה כדי לסייע לי באריזות?". אסף התלבט מה לענות וכיצד להגיב. הבקשה תפסה אותו בהפתעה מוחלטת ואיימה על הצלחתו במבחנים מכיוון לא צפוי. אך לא היה לו זמן רב לחשוב, סבתו חיכתה למוצא פיו והוא הכיר אותה טוב מספיק כדי לדעת כי אם תשמע היסוס בקולו היא מיד תגיד לו שבעצם אין צורך ותרגיש לא נעים לקבל ממנו עזרה. לכן הסתפק אסף בשנייה וחצי של מחשבה ולאחריה אמר בביטחון מלא: "בטח, סבתא! מתי שרק תצטרכי אותי – אני פה בשבילך!".
למחרת בבוקר ניגש אסף אל דיקן הפקולטה וסיפר לו על העניין. "אני לא בטוח שאספיק להתכונן כראוי למבחן!", אמר לו בחשש, "סבתי עוברת דירה וחייבת את עזרתי. אני לא יכול להשיב את פניה ריקם. במידה ולא ארגיש מוכן די הצורך, אוכל להיבחן במועד ב"?".
"כן, בוודאי!", ענה הדיקן, "אך טקס המצטיינים וחלוקת המלגות ייערך לפני מועד ב' של המבחנים, כך שמי שלא ייגש למבחנים בזמן יוכל אמנם להשלים אותם, אבל יצטרך לוותר על סיכויו לזכות בהצטיינות". פניו של אסף נפלו באחת. הדיקן הניח יד על כתפו של אסף ואמר לו: "החיים מקשים עלינו לפעמים ומציבים בפנינו אתגרים והתלבטויות לא פשוטות, אך במקרה שלך אין באמת התלבטות. לשנינו ברור מה נכון עבורך לעשות. מכיוון שכך, נסה לקבל באהבה את המחיר שאתה משלם, כי אתה עושה את הדבר הנכון!". אסף הודה לדיקן על דבריו ומיהר להתארגן לקראת הנסיעה לבית סבתו.
שלושה ימים מאוחר יותר, בשעת המבחן, אסף התקשה בכמה מהשאלות. הוא הסתכל לעבר נבו ואלירן וראה כי הם כותבים ללא הפסקה, מלאים בביטחון עצמי. הוא מיהר להעביר את מבטו אל בנצי שהשיב לו במבט תומך ומבין. והוא נאלץ להתמודד עם השאלות כמיטב יכולתו.
כמה ימים לאחר מספר ימים, התקיים טקס חלוקת המלגות באולם המכללה. "אנו שמחים להעניק את תארי המצטיינים לסטודנטים אשר השקיעו מעל ומעבר בחריצות ובהתמדה והגיעו לתוצאות גבוהות ומרשימות!", הרעים קולו של דיקן הפקולטה בטקס הסיום. "מצטיין המחזור, אשר סיים את השנה עם ממוצע ציונים של 98.7, הוא אלירן עוזרי!". מחיאות כפיים סוערות נשמעו מהקהל ואסף הצטנף בכיסאו בעוד פניה של סבתו המאושרת לראותו מגיע לסייע לה עולים בדמיונו שוב ושוב, "מצטיין הדיקן", קולו של ראש הפקולטה המשיך להדהד מבעד לרמקולים הגדולים, "אשר סיים את השנה עם ממוצע ציונים של 99.2, הוא… נבו כהן!".
"עשיתי את הדבר הנכון!", הרהר לעצמו אסף, "ובעוד כמה חודשי עבודה אשוב ללמוד ואשלים את התואר…", הבטיח לעצמו. אבל פתאום להפתעתו הוא שם לב שהדיקן ממשיך לדבר. הוא הטה אוזן והקשיב, "בנוסף לשני המצטיינים, השנה קבלנו תקציב למצטיין שלישי אשר יקבל גם הוא מלגה לסיום התואר – מצטיין הפקולטה, תואר אשר יוענק בכל שנה לסטודנט אשר לא רואה רק את עצמו אלא גם את סביבתו. אחד שעוזר באופן קבוע לזולת – הן בתוך תחומי המכללה והן מחוצה לה. ומצטיין הפקולטה הראשון, אשר במקרה שלנו גם למד היטב והגיע לממוצע ציונים של 94.6, הוא… אסף ליבוביץ'!".
בפרשתנו מסופר על יעקב אבינו שמסדר את ילדיו בקבוצות לקראת המפגש עם עשיו. רש"י כותב על הסדר הספציפי שבו סידר את הילדים כי "אחרון אחרון, חביב". לעיתים נראה לנו כי אחרים מצליחים יותר מאיתנו ואנו קצת מאחור, אך אם אנו יודעים שפעלנו נכונה ועשינו את המוטל עלינו כרצון הבורא בצורה הטובה ביותר – ייתכן ונגלה כי בסופו של דבר אנו הזוכים האמתיים אשר מקבלים את הטוב הגדול ביותר.
