"אנחנו סתם יושבים כאן ומבזבזים את זמן. המקום הכי טוב עבורנו הוא פאלם ביץ', שם נוכל להתפרנס כמו שצריך…" אמר ואסילי לאנדריי חברו לחיי הרחוב. שניהם היו בתחילה אנשים מן היישוב אלא שהמזל לא האיר להם פנים כך שהם מצאו את עצמם מקבצים נדבות ועובדים בעבודות מזדמנות. כבר שמונה שנים שואסילי חי את חייו כהומלס חסר בית והוא הבין דבר אחד: אם הוא לא ידאג לעצמו אז אף אחד אחר לא ידאג לו. וכך נמשך לו המרדף האינסופי אחרי אנשים עשירים ואדיבים שבשבילם מאה דולר זה עוד טיפ קטן לקבצן מסכן.
אנדריי התנגד בתוקף לרעיון וטען שזאת טעות איומה לעבור לפאלם ביץ', אבל ואסילי אמר ועשה.
הוא העתיק את מושבו לפאלם ביץ' וציפה לראות את השינוי שמתחולל לנגד עיניו, אלא שההגעה לאזור הזה בימי החורף הייתה מסוכנת. הרוחות העזות ביחד עם ההוריקנים התכופים שפקדו את האזור גרמו לקור עז והבגדים שעליו לא התאימו למזג האוויר. ואסילי הלך והתיישב עם חולצתו הדקה מול אחת מחנויות המעילים היוקרתיות בתקווה שאחד העשירים שיצא משם ירצה להעניק לו מעיל חם שישמור עליו מהקור.
אבל הזמן חלף במהירות ואף אחד מהאנשים העשירים שיצאו מהחנות לא טרח אפילו להביט לעברו. לאחר שחלפו שעתיים החל ואסילי לאבד את התחושה בקצות האצבעות והוא התחיל להצטער שלא שמע בקולו של אנדריי ועל העובדה שהגיע בכלל לעיירה הזאת. אלא שממש באותם רגעים שהוא הרגיש את הרוחות העזות חודרות לגופו ומקפיאות את נשמתו, התקרב אליו אדם מבוגר עם משקפיים. האיש הוריד מעליו את מעיל הפרווה המחמם שלו ועטף בו את ואסילי הקפוא מקור שמלמל בקושי מספר מילות תודה. "אל תדאג, יש לי מעיל אחר…" הרגיע האיש את ואסילי והסתלק מהמקום. ואסילי החל להתחמם ומיהר לחזור לספסל הקבוע שבו היה יושב מדי יום, אשר לידו הוא בנה מחסה מהרוחות העזות וחשב: "אני אפילו לא יודע איך קוראים לו, אפילו תודה לא אמרתי כראוי לאיש שנתן לי את המעיל שלו…"
ביום שלמחרת החליט ואסילי שהגיע הזמן לקנות אוכל, בטנו המקרקרת הבהירה לו היטב שהיא זקוקה למזון חם ומשביע. הוא נכנס לחנות אוכל ולאחר בדיקה מהירה שערך בכיסיו התברר לו שחסרים לו עוד שני דולרים כדי לרכוש ארוחה משביעה. הוא הכין שלט והתיישב לצד החנות עם הכרזה: "חסרים לי שני דולרים לארוחת בוקר", וחיכה לתורם הנדיב שיוסיף לו את הסכום. אלא שמשום מקום הגיע אליו אדם עם משקפיים שהיה נראה כמו האיש הנדיב מאתמול ואמר לו: "אתה רעב ידידי, לא? קח!" והושיט לעברו ארוחת בוקר משביעה במיוחד עם שתי תוספות. "חכה רגע, אני כבר מביא לך סכו"ם", אמר האיש ונכנס לחנות. אבל ואסילי כבר לא היה יכול להתאפק, הוא לקח את המגש עם האוכל וברח מהמקום במהירות מחשש שהאיש יתחרט.
רק לאחר שאכל ושבע הרגיש ואסילי את הבושה. "כיצד ברחתי לאיש שכל כך רצה לעזור לי?" עלו בליבו רגשות אשמה. "זה בגלל שהיה לי הרבה אוכל, ואם קבצנים אחרים היו רואים אותי, היו בוודאי באים ורוצים לקחת ממני…" חשב לעצמו ואסילי על תירוץ, אבל הוא ידע שזאת לא האמת. "אני חייב לברר מיהו האיש הנדיב הזה שכבר עזר לי פעמיים ברצף!" חשב לעצמו ויצא למסע בירורים אודות האיש הנדיב שעוזר לחסרי בית.
לאחר ששאל מספר אנשים, הוא הבין ששמו של האיש הוא גריפין ושהוא מתגורר באחוזה בדרום העיירה. כשהגיע למקום הוא הבחין שזאת באמת אחוזה גדולה שהרבה קבצנים הצטופפו בחצר האחורית שלה. "הבן אדם הזה עשיר מאוד, צריך הרבה כסף כדי לממן את כל העזרה הזאת לחסרי בית, השאלה היא איך אני יכול להתקבל לשם…" חשב ואסילי לעצמו.
למחרת בבוקר קפץ שוב גריפין לביקור כשהפעם הביא באמתחתו צלחת מרק חמה. ואסילי החל לדבר איתו בתקווה שיזמין אותו לאחוזה והודה לו על כל העזרה והסיוע בימים הקודמים. אלא שגריפין לא טרח להזמין אותו לאחוזה ורק הנהן בראשו לשמע דבריו של ואסילי. גריפין הביא לואסילי בנוסף גם זוג כפפות עבות ונדהם לראות אותו עם כפפות דקות בעונה קרה כזאת. ואסילי הודה לגריפין על הכפפות, לקח אותן והביא אותן לאחד מדיירי הרחוב האחרים לאחר שראה שלא היו לו כפפות.
למחרת בבוקר שוב הגיע גריפין לביקור, הוא הבחין בכפפות הישנות של ואסילי שהיו על ידיו של חסר בית אחר. הוא נעצר ומיד פנה לואסילי והזמין אותו לבוא ולהתגורר באחוזה שבדרום העיירה. כשהגיעו וגריפין פתח את דלת המחסן מאחורה, הוא הבחין בהרבה דיירי רחוב שהצטופפו במחסן הגדול. "גריפין, אני יודע שאתה איש נדיב, אבל יש פה רק מזרוני רצפה וחשבתי שיש כאן מקום קצת יותר מסודר. אפשר לשאול, איפה אתה ישן?" שאל ואסילי את גריפין. "ואסילי, אני ישן פה, אני גם דייר רחוב", ענה גריפין לואסילי שהיה בהלם לשמע התשובה. "תקשיב ואסילי, פה בפלאם ביץ', אני הבנתי דבר מאוד חשוב, שאם אנחנו רוצים לשרוד – אנחנו חייבים לעזור אחד לשני. אני קיבלתי בתור תרומה את המקלט הזה ואני מזמין לפה רק דיירי רחוב שאני רואה שהם מסוגלים לעזור אחד לשני למרות שקשה להם. היום כשהבאת את הכפפות שלך לדייר רחוב אחר שהיה ללא כפפות, התקבלת למועדון שלי…" סיים גריפין את הרצאתו הקצרה. סידר לואסילי מזרן לשינה ומיהר לעזוב את המקום. ואסילי התמקם לו בשקט, הוא היה המום מהתשובה מכיוון שמעולם הוא לא חלם אפילו שהנדבן הכי גדול שבפלאם ביץ' הוא דייר רחוב בדיוק כמוהו, אלא שהדבר היחיד שבו הוא שונה מאחרים זאת האכפתיות מהסביבה…
עזרה הדדית, היא הדבר היחיד שיכול להחזיק אותנו תמיד לאורך כל הדרך. רק באמצעות עזרה הדדית ניתן לשרוד כל תקופה ולו הקשה ביותר. כי אם יהיה אכפת לנו מאחרים, ברגעים הקשים גם להם יהיה אכפת מאתנו…
