"החנות הזוכה בתואר 'העסק הנדיב' ביותר בעיר לשנה זו היא 'אימפריית הצעצועים' בניהולו של ראובן רייך, שתרמה עשרות צעצועים לילדים נזקקים וחולים" – ראובן היה בטוח שהוא באמת נמצא באירוע ושומע את המילים הללו, עד שלקוח אשר נכנס לחנות העיר אותו מהתנומה הקלה שחטף. לקח לראובן רגע או שניים להתעורר עד שהבין שחלם חלום, הוא מיהר לסייע ללקוח שנכנס והשאיר את חלומותיו להמשך היום.
שבוע בלבד נשאר להכרזה על העסק הזוכה בתחרות וראובן רייך רצה בזכייה הזאת מאוד. מכיוון שרק עסק אחד בכל העיר יוכל לכתוב שהוא 'העסק הנדיב ביותר', וכמו שהוא מכיר את אנשי העיר, הדבר בהחלט יביא לו קונים רבים. ומה הוא לא עשה על מנת לזכות בתחרות? בכל יום שישי היה ראובן הולך לבית החולים המקומי למחלקת הילדים ומחלק צעצועים לילדים המאושפזים. הוא תמיד לקח עמו צלם ודאג שהתמונות יישלחו לעיתונות המקומית, ייתלו על קיר החנות ואף יגיעו – על ידי אדם אחר כמובן – לעיניו של ראש העיר.
הלקוח מצא את הצעצוע שרצה, שילם עבורו ויצא מהחנות. ראובן רצה לנצל את ההפוגה להכנת כוס קפה אך להפתעתו קבוצה של חמישה אנשים מכובדים למראה נעמדה בפתח החנות. הם הביטו אנה ואנה, התלחששו ביניהם מעט וצעדו פנימה. "ראובן רייך?" שאל אותו אחד מהחבורה, שהיה לבוש בחליפה מבריקה. "כן!" ענה ראובן. "אנחנו מוועדת הפרס של העסק הנדיב, רצינו לשאול אותך מספר שאלות לקראת שלב ההכרעה". ראובן חייך חיוך חם ונדיב וסיפר בהתרגשות על החנות שהקים לפני כעשור, על רצונו התמידי לעזור לכולם ובעיקר על החמלה הגדולה אותה הוא חש כלפי הילדים המאושפזים בבית החולים ומנהגו לחלק שם צעצועים בקביעות. הוא הוסיף עוד ועוד דוגמאות למקרים מרגשים בהם הוא נתקל ודיבר על מכתבי התודה הרבים אותם קיבל במהלך השנים. השיחה קלחה בנעימים עד לרגע שבו אחד מחברי הוועדה, אחד מחברי מועצת העיר העונה לשם מאיר, שאל: "תגיד, אתה יכול לתת לנו שם של ילד או שניים מאלה ששלחו לך מכתבים על מנת שנוכל לראיין אותם לסרט תדמית שנכין עבורך במידה ותזכה?". ראובן החל לגמגם: "אה… אמממ… אני… שמע, אני לא יכול לחשוף פרטים א… אישיים של ילדים… זה לא… לללא חוקי…".
לאחר שיצאו מהחנות הוציא מאיר את מכשיר הפלאפון שלו וצלצל למישהו. "שלום, אדוני. כן, היינו בחנות שהמלצת עליה לזכייה, זו שקיבלת תמונות של חלוקת הצעצועים בבית החולים. אני מציע שלא נמהר כל כך לתת להם את הפרס. משהו כאן מריח לי לא טוב, תן לי יום-יומיים לברר במה מדובר". לאחר מכן נפרד לשלום משאר בני החבורה ומיהר לנסוע לבית החולים. כעבור כמה שעות בהן הציג לצוות הרפואי את כוונותיו לפרגן למי שמשמח את הילדים המאושפזים כבר היו בידיו כמה שמות של ילדים אשר היו מאושפזים לאחרונה בבית החולים וכנראה קיבלו צעצועים במתנה מראובן רייך. בשלב הזה נסע שוב אל 'אימפריית הצעצועים', נכנס פנימה וחיכה שראובן יתפנה אליו. "שמע", פנה מאיר לראובן: "קיבלתי כמה שמות של ילדים שהיו מאושפזים ונתת להם צעצועים. אני בדרכי לראיין אותם על מנת לשמוע מהם עד כמה שימחת אותם ותמכת בהם בזמנים הקשים שחוו ואולי אפילו אצליח לשכנע אחד או שניים מהם להצטלם ולספר אודותיך מול המצלמה. אתה רוצה להגיד לי משהו לפני שאני יוצא לדרך?".
דקה שלמה חלפה בטרם פתח ראובן את פיו. "אתה לא תשכנע אותם", לחש ראובן והיה נראה שהשמיים נפלו על ראשו: "הם לא ישבחו אותי מול המצלמה" מאיר הביט בו בתמיהה ושאל: "מדוע? הרי אתה נתת להם צעצועים במתנה ושימחת אותם מאוד!". ראובן נאנח והחל להסביר: "זה נכון, אני מחלק צעצועים ומתנות. אבל זה רק למראית עין, אני לא באמת משמח אותם לאורך זמן".
"לא הבנתי", אמר מאיר: "אבל אתה מביא להם צעצוע שיישאר איתם עוד זמן רב אחרי האשפוז ותמיד יזכיר להם אלו אנשים נפלאים יש כאן בעיר שלנו!". ראובן השתעל לרגע והשיב: "אז זהו, שלא בדיוק… תראה, אין עוד טעם להסתיר, אתה ממילא תגלה את זה לבד כשתתחיל להיפגש עם הילדים. יש בבעלותי רשת של חמש חנויות וחלק גדול מהצעצועים אותם אנו מוכרים מיובאים בלעדית על ידינו ישירות מסין ואין שבוע שלא מוחזרים אלינו כמה וכמה צעצועים שבורים. וכך, בכל יום שישי, אני דואג לצלם שילווה אותי ו… מחלק צעצועים פגומים לילדים המאושפזים בבית החולים. כן, מה ששמעת. הם מקבלים צעצועים נחמדים אך כשהם פותחים את האריזה הם מוצאים בפנים צעצועים שבורים או כאלה שלא עובדים טוב. אני לא באמת מנסה לשמח אותם, אני רק מנסה לפרסם את העסק שלי ולהיראות נדיב". ראובן סיים את דבריו, טמן את ראשו בין שתי ידיו והחל להתייפח. מאיר הניח יד על כתפו ואמר לו: "זה ברור כמובן לשנינו שהשנה אתה לא תזכה בתחרות 'העסק הנדיב'. אבל אם תהפוך את הבכי למעשים ותתרום בכל יום שישי צעצועים חדשים ואיכותיים לילדי בית החולים – אני מבטיח לך כי בשנה הבאה לא רק שתוכל להתמודד שוב בתחרות, אני אפילו אמליץ על זכייתך. עכשיו זה בידיים שלך!" ובמילים אלו יצא מאיר מהחנות והשאיר את ראובן עם מחשבותיו לגבי העתיד שיבחר לעצמו…
בפרשתנו מופיע האיסור לאכול חזיר וחז"ל מסבירים במדרש כי החזיר פושט את פרסותיו, מראה כי הוא מפריס פרסה ושוסע שסע וכביכול אומר: 'תראו, אני כשר'. אך באמת הוא איננו מעלה גרה ולכן הוא טמא. כך עלינו להיזהר מאנשים אשר כלפי חוץ מראים עצמם טובים אך באמת הם פועלים רק למען עצמם ועושים מעשים אשר נראים טובים רק למראית עין.
