משפחת כהן החליטה לשפץ את ביתה והזמינה לשם כך את זכריה הקבלן, כדי לקבל ממנו הצעת מחיר. לאחר בחינה מקיפה הציע זכריה לבצע שיפוץ כולל במחיר של מאתיים וחמישים אלף שקלים. הצדדים חתמו על חוזה, והעבודה יצאה לדרך. עד מהרה התעוררו חילוקי דעות משמעותיים. התברר כי זכריה אינו עומד בלוחות הזמנים שנקבעו בחוזה ואף טעה בהערכת עלויות השיפוץ. בהגיעו לשלבים הסופיים של העבודה, דרש זכריה תוספת כספית להשלמת השיפוץ. אדון כהן סירב בתוקף והתעקש כי החוזה החתום כולל את כל העבודות והוא אינו מוכן להוסיף אפילו שקל אחד מעבר לסכום המוסכם. מה דעתכם, מי צודק במחלוקת זו?
מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט: שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן של"ג סעיף ד' ומה הדין בטעות הניכרת.
תשובה לשאלה 'נדנדה שעלתה ביוקר' (שאלה 842):
תקציר השאלה השבועית: בגינה הציבורית ישבו מספר חברים, וביניהם בני שהתיישב על הנדנדה. כצפוי, הצד עליו ישב ירד עד הרצפה והצד השני התרומם באוויר. באותו רגע ממש חלפה במקום גברת שלומית, שזה עתה רכשה סט צלחות יוקרתי. היא הניחה לרגע את השקית על הנדנדה המורמת כדי לנוח מכובד המשקל. בדיוק אז קם בני ממקומו ללא כל התראה, והצד השני של הנדנדה נחת בעוצמה על הרצפה. הצלחות התרסקו לרסיסים. שלומית דרשה מבני לשלם על הנזק, אך הוא טען: "פשוט קמתי מהנדנדה, לא גרמתי לך שום נזק במכוון!" האם בני חייב בתשלום הנזק?
המושג ההלכתי: מזיק מכוחו.
תשובה בקצרה: בני פטור מתשלום עבור הצלחות שניזוקו.
תשובה בהרחבה: ההלכה קובעת כי אדם חייב לשלם על נזק שגרם, גם כאשר הנזק לא נעשה באופן ישיר אלא מכוחו. לדוגמה: אדם שחפץ שנמצא בתיקו נפל והזיק מישהו, חייב מדין אדם המזיק בכוחו. עם זאת, אם לא ידע כלל על קיומו של החפץ בתיקו, הוא פטור מתשלום.
חשוב להדגיש כי כלל זה תקף רק כאשר שהאדם הניזוק התנהג בצורה סבירה ורגילה. אך במקרה שהניזוק נהג באופן חריג או בלתי צפוי, המזיק פטור מתשלום, כפי שמובא בשולחן ערוך 'חושן משפט' סימן שע"ח.
במקרה שלפנינו, אם בני כלל לא הבחין ששלומית הניחה את שקית הצלחות על הנדנדה, ברור שהוא פטור מתשלום שכן מדובר ב'אונס'. אך גם אם הבחין בכך, הנחת פריטים שבירים על נדנדה אינה התנהגות סבירה ומקובלת, ולכן אין לחייבו בתשלום.
יש לסייג ולומר שאם שלומית הניחה את הכלים ללא תשומת לב, ובני יכול היה בקלות להזהירה או לקרוא לה לקחת את השקית לפני שהוא קם, היה עליו לעשות כן. זאת בדומה לדין המובא ברמ"א (סימן שפ"ג סעיף ב') לגבי אדם שהשעין חבית יין על אבן של חברו, ובא החבר ונטל את האבן והחבית נשברה. במקרה זה החבר חייב בתשלום, מכיוון שיכול היה בקלות להניח אבן חלופית. באופן דומה, במקרה שלנו בני פטור מתשלום, אלא אם כן יכול היה בנקל למנוע את הנזק ובחר להתעלם מכך.
